המניפסט הקומוניסטי כפקודת קרב לחיילי צה"ל? קרב המאסף של השמאל? 

פורסם בתאריך יולי 20, 2014 מאת מיכאל יגאל מיְמון
רזי ברקאי ואחרים בשמאל זועמים על מח"ט גבעתי שהוציא פקודת קרב לחייליו הערוכים במבואות עזה בה השתמש בביטויים 'מפחידים' ומקוממים כמו "מערכות ישראל ואלוקים", "אלקים צבאות" וכו'…באיזו רשות – שואל ברקאי – מערב מפקד בצה"ל את "אלהי ישראל" בפקודת קרב או בתפילה לקראת יציאה לקרב? מה החוצפה הזו? מה לנו ולאלהים? מה לנו ולתנ"ך? ומה אם קבוצניקים – כך שאל היום רזי – ירצו לכלול את "המניפסט הקומוניסטי" בפקודת יציאה לקרב? ומה לגבי הדרוזים, הבדווים והנוצרים המשרתים בצה"ל?

ואני שואל אותך, רזי, כמה עוד מאמינים ב"מניפסט הקומוניסטי" נותרו בארץ או בעולם? הרי זה כבר מזמן "פאסה" ונחלת העבר והיסטוריה… מה שאין כן אלוקים! הוא לא פאסה… גם לא בעיני חיילים דרוזים, נוצרים ובדווים.

ואיפה מופיעים הביטויים החזיקים והמחשמלים האלו "מערכות ישראל" ו"מערכות אלוקים". הנה כאן בספור הגבורה המופלא של דוד המביס את גלית. דוד המלך האדיר שבימיו הוכרעה וחוסלה סופית "הבעיה הפלישתית" והפלישתים שירדו לחיי עם ישראל (כמו הפלשתינים בימינו) נעלמו מההיסטוריה וכמעט לא הוזכרו עוד בתנ"ך…

אני תמיד נהנה לקרוא בתורה ובתנ"ך. אז תיהנו גם אתם מהספור הנהדר על גבורת דוד הצעיר. את ספור ידידותו המופלאה עם יהונתן בן שאול לא כללתי כדי לא להעמיס…

שמואל א', פרקים י"ז-י"ח:
וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה וַיֵּאָסְפוּ שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה; וַיַּחֲנוּ בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים. וְשָׁאוּל וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה; וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים. וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה; וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם.

וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת: גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ; וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת. וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו; וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו. וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל; וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו. וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה: הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי. אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים; וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ.

וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה; תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד. וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה; וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד.

וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים; וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים. וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי יִשַׁי הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל לַמִּלְחָמָה; וְשֵׁם שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו אֲשֶׁר הָלְכוּ בַּמִּלְחָמָה אֱלִיאָב הַבְּכוֹר וּמִשְׁנֵהוּ אֲבִינָדָב וְהַשְּׁלִשִׁי שַׁמָּה. וְדָוִד הוּא הַקָּטָן; וּשְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל. וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם. וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב; וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם.

וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ קַח נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה וַעֲשָׂרָה לֶחֶם הַזֶּה וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה לְאַחֶיךָ. וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח. וְשָׁאוּל וְהֵמָּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק הָאֵלָה; נִלְחָמִים עִם פְּלִשְׁתִּים. וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר וַיִּטֹּשׁ אֶת הַצֹּאן עַל שֹׁמֵר וַיִּשָּׂא וַיֵּלֶךְ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יִשָׁי; וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה וְהַחַיִל הַיֹּצֵא אֶל הַמַּעֲרָכָה וְהֵרֵעוּ בַּמִּלְחָמָה. וַתַּעֲרֹךְ יִשְׂרָאֵל וּפְלִשְׁתִּים מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה.

וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת הַכֵּלִים מֵעָלָיו עַל יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה; וַיָּבֹא וַיִּשְׁאַל לְאֶחָיו לְשָׁלוֹם. וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים וַיְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּשְׁמַע דָּוִד. וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ; וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד. וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה; וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל.

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל: כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים. וַיֹּאמֶר לוֹ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה לֵאמֹר: כֹּה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ. וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים; וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר. אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ. וַיֹּאמֶר דָּוִד מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה; הֲלוֹא דָּבָר הוּא. וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אַחֵר וַיֹּאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה; וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן.

וַיִּשָּׁמְעוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר דָּוִד וַיַּגִּדוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וַיִּקָּחֵהוּ. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו; עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ: כִּי נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן; וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר. וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו; וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו. גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדֹּב הִכָּה עַבְדֶּךָ; וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים. וַיֹּאמֶר דָּוִד יְהוָה אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה; וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ וַיהוָה יִהְיֶה עִמָּךְ.

וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן. וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא נִסָּה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי; וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו. וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ; וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי.

וַיֵּלֶךְ הַפְּלִשְׁתִּי הֹלֵךְ וְקָרֵב אֶל דָּוִד; וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה לְפָנָיו. וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ: כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת; וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד: לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה.

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן; וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יְהוָה בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ; וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל. וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְהוָה: כִּי לַיהוָה הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ.

וְהָיָה כִּי קָם הַפְּלִשְׁתִּי וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד וַיְמַהֵר דָּוִד וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי. וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ; וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה. וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ; וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד. וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ; וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ.

וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים עַד בּוֹאֲךָ גַיְא וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן; וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם וְעַד גַּת וְעַד עֶקְרוֹן. וַיָּשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים; וַיָּשֹׁסּוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם. וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם; וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ.

וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר; וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם. וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל; וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר; וַיֹּאמֶר דָּוִד בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי.
פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

אולי לא שמתם לב – אבל ישראל היא שחקן מוכר ומקובל וכבר לא דחוי כל כך בשכונה המזרח תיכונית

פורסם בתאריך יולי 20, 2014 מאת מיכאל יגאל מיְמון
להלן עוד סימן (קטן ושולי כמעט) למה שרוב הישראלים (בעיקר שמאלנים אבל גם כמה ימנים) לא קלטו עדיין: – ישראל היא כבר חלק אינטגרלי מהשכונה המזרח תיכונית.

כאשר בסוריה אסאד טובח באזרחיו, דאעש עורף ראשים בעיראק, האחים המוסלמים נרדפים במצרים וסעודיה מתקרבת בשקט לישראל מאימת איראן – כבר אי אפשר להמשיך ב"הצגות" של "אחדות ערבית" מדומה ולהציג חזית אחידה ומונוליטית מול ישראל.

החמאס וגם אבו מאזן ובכלל הפלשתינים יצאו לכולם מכל החורים… כי הערבים עסוקים בלקוק מפצעיהם ואין להם ראש לקרוב המשפחה המסומם והמכור להירואין ממין גראד ונמאס לשחרר אותו בערבות שוב ושוב…

וישראל היא כבר לא רק גורם צבאי שצריך להיזהר מפניו אלא גם "שחקן" מקומי מוכר, אינטגרלי ודי לגיטימי במגרש המשחקים השכונתי. לא סתם שחקן אלא שחקן שכדאי ורצוי לעשות לו חשבון ואולי גם להיות חברים שלו בחשאי או בגלוי..

אז תצאו (בעיקר אתם השמאלנים) מכל הקונספציות והדוגמות השגורות בפיכם. תתעוררו אל המציאות החדשה. תהליך אוסלו מת וממתין לקבורת חמור שלו. אולי כשהחמור הבלתי נלאה יפרוש מתפקידו…

ישראל נכנסת לעידן חדש בו היא יכולה (בתבונה ובשכל כמובן) לממש את רבונותה המוקנית בכל ארץ ישראל המערבית מבלי לחשוש מכלום. כמובן לא מקלישאות השמאל: "שלטון עם אחר", אפרטהייד ו"הדחליל הדמוגרפי" שכבר התנפץ לרסיסים. וגם לא מחרם אקדמי או עסקי מאירופה העלובה והמתאסלמת.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

תקון עוותי החלוקה המלאכותית למדינות במזה"ת

פורסם בתאריך יולי 20, 2014 מאת מיכאל יגאל מיְמון

אכן ד"ר מרדכי קידר היטיב להראות זאת ואף הציע פתרון נכון לארגון רוב אזורי הסכסוך השבטיים במזה"ת במסגרת "אמיריות אוטונומיות" וגם לאכלוסיה באיו"ש.

הייתי מוסיף ומרחיב שתופעת תקון העוותים של החלוקה המלאכותית למדינות מתרחשת בעוד אזורים בעולם כמו באוקראינה למשל. ואולי אפשר להוסיף לכך אפילו את שאיפות ההתנתקות של סקוטלנד מהממלכה המאוחדת שמשאל עם בנושא יהיה שם השנה עם סכויים די גבוהים להיפרדות סקוטלנד.

אפשר לראות תהליכים אלו מזוית נוספת שחשבתי עליה לאחרונה: כפי שקריסת בריה"מ במאה הקודמת מחקה למעשה 70 שנות היסטוריה והחזירה אזורים רבים למצבם ערב מלחמת העולם השניה, כמו יוגוסלביה (המלאכותית?) שגם התפרקה למרכיביה שחזרו למלחמות שהיו ביניהן כאילו 70 שנות היסטוריה נמחקו באחת.

במובן מסוים זה מה שקורה עכשו במזרח התיכון. ה"אביב" הערבי מחק באחת מאה שנות היסטוריה והחזיר את האזור למצבו ערב מלחמת הראשונה לתקופה בה כביכול שלטה באזור האימפריה עות'מאנית שכונתה אז "האדם החולה של אירופה".

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

ישראל כרווקה איסטניסטית ובררנית מדי

פורסם בתאריך יולי 20, 2014 מאת מיכאל יגאל מיְמון
ישראל – במיתוסים האויליים שהיא תקועה בהם: נגד "שלטון על עם אחר", "אי אפשר לנצח את הטרור", ו"שתי מדינות לשני עמים" – משולה לרווקה מזדקנת, איסטניסטית ובררנית מדי הבורחת מהפתרון היחידי שאין בלתו בנמוקים כמו "אין לנו מה לעשות שם", או כי זה לא יפה ולא מקובל (על אירופה וארה"ב) ונהיה חס וחלילה מנודים ע"י "המעצמות" האלו השוקעות האחת לאסלאמיזציה והשניה להתפרקות…

כאילו זה בידינו, כאילו יש לנו בחירה בנסיבות אלו…

אם לא נשתחרר אחת ולתמיד מהזיות אוסלו וההתנתקות, אם לא נשלוט ב"שטחי ששת הימים" שליטה מלאה, הרמטית והדוקה, צרותינו לא ייתמו. אם אתה רוצה למנוע קן צרעות באזורים אלו – אל תברח מהם, היכנס אליהם ושלוט בהם באופן קבוע! אחרת – כל פעם שתצא מהם יחזור המצב לקדמותו…

יסלחו לי כל הרווקות הנחמדות… לא התכוונתי אליכן 🙂

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

ישראל מעולם לא היתה במצב טוב כל כך ועוד היד נטויה

פורסם בתאריך יולי 20, 2014 מאת מיכאל יגאל מיְמון

אנחנו במסלול מהיר לגאולה האחרונה. אם חושבים על זה – אף פעם ישראל לא היתה במצב טוב כל כך ועוד היד נטויה. יהיה הרבה הרבה יותר טוב.

איננו במצב מלחמה עם אף מדינה ערבית. להיפך יש שלום איתן וכולן מלקקות את פצעיהן מ"האביב" הערבי שנפל עליהן משמים. כן משמים מנהלים את הענינים כולל באוקראינה.

הפלשתינים אינם איום קיומי על ישראל. אין להם צבא ולא טנקים ומטוסים והעולם הערבי כבר אינו תומך בהם וכמובן לא רואה בהם את "חוד החנית" נגד ישראל. הם בסך הכל מטרד ומבחן עבורנו איך אנחנו נוהגים בארץ ישראל. אם נעשה מה שצריך לעשות הם יירגעו ואם לא – יקימו אותם עלינו משמים.

הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

השבוע לפני 47 שנים נפתחה ונסתיימה מלחמה קצרה ומופלאה

פורסם בתאריך יולי 20, 2014 מאת מיכאל יגאל מיְמון

סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה ולה' הַתְּשׁוּעָה, משלי כ"א, 31
=================================
השבוע לפני 47 שנים נפתחה ונסתיימה מלחמה קצרה ומופלאה שהיתה גדולה מכל מלחמותיו של עם ישראל מאז לידתו לפני יותר משלושת אלפים וחמש מאות שנה. מלחמה שהחלה ונסתיימה כהרף עין בנצחון מזהיר שלא היה כמוהו לא בימי יהושע בן-נון ולא בימי שאול ודוד ולא בימי המקבים ולא בימי בר-כוכבא ולא היה כדוגמתו בתולדות העמים: עם קטן ונצור משתחרר כמו קפיץ וגובר תוך ימים ספורים על קואליציה של יותר מחמישה צבאות אדירים וגדולים ממנו עשרות מונים.

מלחמה שאת מהלכיה, התפתחותה וסיומה אפשר לתאר שלב אחרי שלב באופן אובייקטיבי ובדרך שכלית עם הסברים רציונליים והגיוניים על אסטרטגיה ותכניות, אמונים מפרכים ומוכנות לקרב, טנקים ודיויזיות ומטוסים וכמובן מפקדים ולוחמים עזי הנפש שהקריבו את נפשם ואת חייהם למען עמם וארצם הנצורה שאויביה השחצנים והבוטחים בנצחונם כבר רבו ביניהם מי יגיע ראשון לתל אביב כדי לאנוס את הנשים הישראליות היפות… כן, יש תיעוד.

והנה באחת, כבמטה קסם אלוהי הכל מתהפך. ישועת ה' כהרף עין… והנה המטוסים מזנקים ומשמידים את האיום האוירי, הטנקים מסתערים וכובשים מדבר והר ורמה מאיימת וחיילינו שועטים וכובשים מוצבים ותלים (כן, כאן החל הכבוש הישראלי הקדוש!) ומשחררים משביה את ירושלים יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב ובאים עדי הכותל המערבי, כותל לדמעות אלפי שנים ומניפים דגל ישראל דמוי טלית עם מגן דוד בהר הבית מקום קדשנו.

את ההסברים הרציונליים והפוליטיים וההיסטוריים כולנו מכירים, כולנו חכמים וכולנו יודעים את התורה… כולנו לבשנו מדי קרב ואחזנו בנשק וכולנו בקיאים במהלכי הקרבות. אך כמו בתערוכת תמונות בגלריה צריך לפעמים להתרחק ולהתבונן בתמונה קצת בריחוק כדי להכיל את כולה. כך אם נתבונן במלחמה המופלאה הזאת שנפתחה וכלתה כמו ששת ימי בראשית נשכיל לראות את יד ההשגחה, את אצבע אלוקים ואת הנס הטבעי הגדול שאירע לנו אז כאשר היינו עם מאוחד ומלוכד. מי יתן שאחרי 47 שנים בהן התבלבלנו ואפשרנו לאשמדאים ולאוסלו לבלבל את היוצרות נתעורר להבין כי מתנה גדולה קבלנו מאיתו יתברך ועלינו לשמור עלינו מכל משמר ולא לסחור בה ולא לתיתה לעם-לא-עם, ישות-לא-ישות, רשות-לא-רשות…

בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים
אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה:
אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם-אֵלֶּה
הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

מי מפחד מ"מדינה דו לאומית" ומי רוצה "מדינה יהודית"?

פורסם בתאריך יולי 20, 2014 מאת מיכאל יגאל מיְמון

בין ריבונות לאפרטהייד – לא הכל שחור-לבן. יש גווני בינים וניואנסים. בימי בן גוריון חיו אזרחי ישראל הערבים – שזכו לשווין זכויות ואף הצביעו לכנסת – תחת ממשל צבאי ונזזקו לרשיונות כדי להגיע לתל אביב וכיו"ב. זה היה אז כורח בל יגונה ומחויב המציאות. ובאותם ימים גם נחקק חוק השבות המאפשר הגירה (עליה) והתאזרחות אוטומטית רק לבני העם היהודי מבלי שבדבר ייחשב לאפרטהייד…

רבים יסכימו איתי שאנו נוקטים גישה "אירופאית" מוטעית ובלתי רלבנטית ביחסנו לאכלוסיה בשטחי "ששת הימים' ועושים אותה טעות שעשו המעצמות (בריטניה וצרפת) וחבר הלאומים בתום מלחמת העולם הראשונה; כאשר כפועל יוצא מראיית עולמם (שהרי אדם קרוב אצל עצמו) ובהמשך להיסטוריה ותרבות "מדינות הלאום" שלהם הקימו במזה"ת מדינות מלאכותיות שמאז "האביב" הערבי הולכות ומתפרקות לנגד עינינו למרכיביהן האתניים, הדתיים, השבטיים והחמולתיים.

והנה גם אנחנו מתוך איזו אנרציה או הרגל של נאיביות משקיפים על האכלוסיה הלא יהודית בשטחי יש"ע (וגם בתוך ישראל) במשקפיים "אירופאיות" ומשליכים עליה תפישה שאין לה קשר ואיננה רלבנטית להויה הערבית השבטית והחמולתית שהיא הבסיס האמיתי לסולידריות ולנאמנות בקרבה. תפישת הלאום ומדינת הלאום המערבית אינה קבילה ואינה תופשת עוד במזה"ת אחרי ש"האביב" הערבי החזיר את העולם הערבי באחת לימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, לימי סוף האימפריה העות'מאנית ובהיבטים ידועים חזר אף למלחמת אלף השנים בין הסונים והשיעים (סעודיה, קטר ותורכיה מול איראן, סוריה וחזבאללה במלחמה בסוריה וגם בעיראק).

ברומא נהג כרומאי
כל דבור על החלת הרבונות הישראלית באיו"ש נענה בבעתה ובפניקה: "זהו שלטון על עם אחר" כאילו באף ארץ או מדינה בעולם אין מיעוטים אתניים או לאומיים החיים בקרבה; או כאילו אנחנו צרפת הקולוניאלית השולטת באלגיריה או אנגליה בהודו. או ב"הערת אזהרה" על אפרטהייד רחמנא ליצלן. כולם שכחו שבימי בן גוריון אזרחי ישראל הערבים חיו תחת ממשל צבאי ולעומתם בימינו נהנים בני האכלוסיה "הכבושה" – שאף אינם אזרחים ישראלים – מגישה לבג"צ; ו"חוק השבות" מתיר עליה והתאזרחות אוטומטית רק ליהודים ולא "זכות שיבה" לפליטי 48 ולא נחשב לאפרטהייד.

או בשאלה האולטימטיבית המוחצת – ומה תעשה עם שלושה או חמישה מיליון ערבים (המספרים גמישים ומוגדלים לפי זהות המשתמש)? לא תיתן להם זכות הצבעה?

ואני שואל למה החלת הרבונות פירושה בהכרח מתן זכות הצבעה גורפת לכנסת לכולם, לכל תושבי השטחים? למה? מי אמר? מה פתאם? האם זו האפשרות היחידה? לא שמעתם על מעמד "תושב" המקובל בכל העולם, גם בארה"ב ובאירופה? האמנם לא ניתן להגיע בעתיד הקרוב או הרחוק או להסדרי "אזרחות והצבעה" עם בת בריתנו הירדנית?

ברומא נהג כרומאי. מדוע אנחנו החיים במזה"ת חייבים להעניק אוטומטית אזרחות למיעוט הערבי הנלחם נגדנו ומחנך את ילדיו להתאבד בג'יהאד נגדנו? האם אנחנו חיים בבנלוכס? והרי דוקא מה שקורה באירופה המתתסלת ע"י הענקת אזרחות וזכות הצבעה למהגריה המוסלמים צריכה לשמש לנו דוגמא מה אסור לעשות!

אם דמוקטיה פירושה (המילולי לפחות) הוא "שלטון העם" – אנו העם ואנו הרבון. האחרים אינם יכולים ל'היחשב לרבון ואינם יכולים להיות מעורבים בהצבעות כמו על אוסלו למשל או בהחלטות על נסיגות וותורים בארץ ישראל.

ומי אמר שאין בדמוקרטיה אזרחים מסוגים שונים? באמת? הרי גם בארה"ב הגדולה לא כולם אזרחים. האזרחות היא זכות שלא כולם זכאים לה. יש מעמד בחוק לתושבים (Residents) ולא כל מי שהוא אזרח מצביע בבחירות. כדי לממש את זכותו עליו לטרוח ולהירשם. אחוז גבוה, שליש ויותר, מבעלי הזכות לא נרשמים ומבין הנרשמים אחוז דומה לא בא להצביע כלל! וזה חוץ מ"תושבים" ללא זכות הצבעה וכמובן המהגרים הבלתי חוקיים שמספרם הרשמי נאמד סביב 12-11 מיליון. ולדעת רבים מספרם גדול בהרבה.

תחת שלטון האסלאם ששרר במזה"ת אלף ושלוש מאות שנה היו הנוצרים והיהודים נתיני "חסות" (אהל אל-ד'ימה) שזכויות הצבעה ודאי לא היו להם. אבל היו גם היו להם מסי קנין ומסי גולגולת שהמוסלמים היו פטורים מהם… אנחנו לא ניקח דוגמא מהם, אם כי גם אצלנו ביהדות יש מעמד של גר-תושב שהתורה 'מצוה לכבד את זכויותיו.

ומה אנחנו מציעים? לא מסי גולגולת ולא מסי קנין. אנו מציעים אפשרות להצביע בעד גופים אוטונומיים ברוח הצעתו של מנחם בגין ז"ל למועצה מנהלית אוטונומית (שאף קובעה בהסכמי השלום עם מצרים) או לפרלמנט הירדני ולמי שיהיה ראוי נעניק אזרחות ישראלית לפי שקולי בטחון ודמוגרפיה. כן, לא צריך להתנצל או להתבייש. ישראל מעולם לא קפחה ולא פגעה בזכויות המעוטים הלא יהודים שתחת שלטונה. להיפך – תמיד יצאה מגדרה להעניק להם זכויות ומפלגות וכעובדה הם חיים כאן טוב יותר מכל אזרח מדינה במזה"ת.

המציאות בימינו מחייבת שלטון וריבונות ישראל מן הנהר עד הים מכל ההבטים והבחינות האפשריות: הגיאופוליטית, האסטרטגית, הבטחונית 'מכל בחינה אחרת איננו יכולים להרשות ריבונות אחרת בארץ ישראל. ודאי לא למדינה עוינת ה"עלת שאיפות אירידנטיות שמנהיגיה לא ותרו על חלומם ל"שחרור פלשתין" וחסול "המדינה הציונית"…

כל ותור על שטחים בארץ-ישראל שיעוגן בהסכם משפטי הוא בלתי הפיך לנצח. כיום לפחות הסכמי סן רמו והחלטות חבר הלאומים עדיין בתוקף (החלטת כ"ט בנובמבר לא בטלה ולא הפכה אותם) ולפיהם הרבונות על פלשתינה-א"י ניתנה באופן בלעדי לעם היהודי. כל ותור מרצון על רבונות זו או על חלק ממנה הוא בלתי הפיך ויהיה בכיה לדורות…

הפרימאט, הצווי העליון שצריך להדריך אותנו ואין בלתו – הוא שישראל חייבת לשלוט בכל ארץ ישראל המערבית כרבון ומכאן צריך להיגזר הכל…

אפשר לממש את הריבונות מבלי לגלוש לאפרטהייד ומבלי להעניק מצד שני זכות בחירה גורפת. יש מנעד רחב של אפשרויות בין שני קצוות אלו. ניתן ליצור מסגרות וקונסטרוקציות של אוטונומיות ובמוקדם או במאוחר להגיע להסדרים מתאימים עם ירדן שהיא בת ברית אסטרטגית התלויה בנו כל כך. ובאופן הדרגתי בהתאם לשיקולים שלנו להעניק אזרחות ישראלית שתהיה זכות ולא חובה אוטומטית!

אין בעיה בקיומם של מיעוטים גדולים בקרבנו. בקליפורניה מהוים ההיספנים דוברי הספרדית כ-40% או יותר מהאכלוסיה ואין בכך בעיה כי הם מחויבים לחוקה האמריקנית. עם כל ההבדלים ישראל יכולה לממש את ריבונותה על כל ארץ ישראל המערבית ולהכיל מיעוטים לא-יהודים שהם בסך הכל 35% מהעם היושב בציון ולא כולם ערבים! יש דרוזים וצ'רקסים ובושנקים (בוסנים) ונוצרים ובדווים. וגם לא כל הערבים הם מקשה אחת! יש דיפרנסיאציה על רקע דתי, שבטי, חמולתי וגיאוגרפי.

ניתן למצוא פתרונות סבירים גם לאתגר האזרחות וההצבעה מבלי לפגוע בצורך החיוני שלנו ברבונות ושליטה מלאה באיו"ש, במיוחד על גב ההר ובקעת הירדן. מה שקרה היום בעיראק והצלחת גדודי אל-קאעדה לבסס את שלטונם בגבול סוריה-עיראק-ירדן צריך לשמש אות אזהרה ונמוק מכריע לצורך זה.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

ישראל היא המוצב הקדמי, הסכר לשטפון האסלאמיזציה מערבה

פורסם בתאריך יולי 20, 2014 מאת מיכאל יגאל מיְמון

אהבתי Eliooz Rabin את התובנה המדויקת שלך "בעתיד כנראה יהיה הירדן הגבול המזרחי של העולם המערבי". מאד נכון.

כבר היום ישראל עצמה היא הסכר של כל העולם כנגד האסלאמיזציה המטורפת. אם חלילה ישראל תיעלם שום כח אחר לא יעצור את גלי ההתפשטות של השטפון הזה.

הבעיה של אנשים כמו אורי ואחרים (והוא עוד טוב יחסית) שהם סבורים שאם ישראל חזקה כל כך היא יכולה וצריכה לוותר על נכסים אסטרטגיים שהם עצמם חלק מעוצמתה וממה שעושה אותה חזקה ותור עליהם יחליש אותה בהעדר גבול אמיתי בינה ובין העולם שמסביבה. הם מבוהלים או סולדים מהרעיון שיחיו בקרבנו ערבים או שאנחנו נחיה בסמוך להם. זאת מבלי להבין שאפשר "להכיל" אותם ושמספרם הרבה יותר נמוך ממה שפמפמו להם עם "השד הדמוגרפי" (כיום באיו"ש כולל מז' ירושלים פחות ממיליון וחצי ערבים). ומבלי להבין שאפשר אחרת.

אפשר לשלוט בשטחים אלו אבל חובה וצריך לנקותם מכל מבקשי רעתנו כולל מה שנשאר מ"התנועה הלאומית הפלשתינית" על כל אגפיה (אש"פ והרש"פ, חמאס והג'יהאד האסלאמי, הסלפים והחזיתות המרכסיסטיות). להוציאן מחוץ לחוק ולגרש מי שצריך לגרש. לסגור את כל מערכות התקשורת ומוסדות החנוך העוסקים בהסתה שהידיסטית-נאצית.

בקיצור להתחיל להבין שזו ארצנו, הם מהגרים ופולשים זרים שצריכים להתנהג בהתאם ואנחנו בעלי הבית וצריכים בהתאם. אסור לנו לאפשר תנועות ואידיאולגיות ניאו-נאציות בשטחנו המחנכות ומצמיחות שהידים להתאבד עלינו ולהרוג בנו.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

לחפש את האבידה מתחת לפנס בעזה?

פורסם בתאריך יולי 20, 2014 מאת מיכאל יגאל מיְמון

הקבינט שובר את הראש איך ומה לעשות בעזה ועם עזה (חמאס) אך הוא לא ימצא שם כעת פתרון של קסם… כי נראה שהוא מעדיף לחפש את האבידה מתחת לפנס בעזה ולא רוצה לזעזע או להעציב את "האביר בן דמות היגון" מרמאללה אבו מאזן המסכן…

העינים מופנות לעזה מסיבות מובנות ונכונות כשלעצמן (ירי הטילים הבלתי נסבל לעבר ישובי הדרום) וגם המניעים ראויים: הרצון להתמקד מדינית ולפיכך גם צבאית בחמאס (עזה) והשאיפה לתקוע טריז בין חמאס ואבו מאזן. הדברים ברורים. אך הנסיבות שנוצרו שנו זמנית את כוון המטוטלת, עוררו צורך לעשות סוף סוף כמה דברים שלא עשינו או לא יכולנו לעשות עד כה ויצרו הזדמנות טובה לעשות אותם.

פעולה קרקעית בעזה מיותרת כרגע. צריך כמובן לטפל גם בעזה בבוא העת, בעיתוי אחר, מתאים יותר. כי רצועת עזה ממילא 'מוכלת' כיום, נצורה ומוקפת בין צה"ל והצבא המצרי, בין הפטיש והסדן. ירי הטילים והרקטות משם איננו תופעה חדשה ועם כל הנזק הנגרם מירי הטילים הנורא המצב שם קבוע ולא צופן הפתעות גדולות(כמעט אמרתי שכבר התרגלנו…) לכן אפשר למרות הכל לחכות לשעת כושר אחרת.

אוירת הזעם והחרון בצבור מצד אחד וחולשתה האימננטית של הרשות הפלשתינית מצד שני יוצרים הזדמנות פז לעשות שם סדר אחת ולתמיד – עם ובלי עזרתם של אבו מאזן וג'יבריל רג'וב (לדידי עדיף בלי); ובהמשך לחסול תשתיות הטרור ופירוקם מנשקם – לטפל בבעיות קשות שמעולם לא טופלו.

החטיפה ורצח הנערים הקדושים נעשו באיו"ש, בהר חברון, ליד חלחול, לא בעזה. אז בינתיים תנו לחה"א ולמל"טים ולארטילריה להמשיך לפעול בעזה, אך מבלי להכניס לשם בשלב זה צבא וחיילים.

במקום עזה בואו נטפל לשם שנוי דוקא באיו"ש, בהר חברון וגם בשמרון וארץ בנימין. נגיב בזירת הפשע כי שם נרצחו הנערים; והערבים – תרבותם היא תרבות הנקמה והעונש ולכן צריך לתקשר איתם בשפה המובנת להם. אם נחפש לזעמנו מקלט מס בעזה – הם יגחכו ויצחקו עלינו.

הכתובת המידית לענישה היא באיו"ש – אך לא רק למטרת ענישה…

מובן שבנסיבות הנוכחיות הממשלה לא תפרק בשלב זה את גופי הבטחון של הרש"פ מנשקם (נצטאך לעשות בעתיד), אבל בינתיים תכל'ס צריך להתחיל לעשות שם סדר ונקיון. לא רק בגלל שאיו"ש היא זירת הפשע, אלא בעיקר בגלל מה שמתחולל ממזרחה לנו – בעיראק וסוריה ובגבולן עם שכנתנו ירדן ואשר מקרין כבר על המצב ביהודה ושמרון מתחת ומעל לפני השטח. לכן יש להיערך ולקדם דוקא סכנה זו כעת ע"י נקוי יסודי של השטח ועקירת היבלית שצמחה שם.

משימה ראשונה – חסול והריסת תשתית ההסתה הדתית והחילונית. לעצור מסיתים דתיים ולא דתיים, לסגור גופים ומוסדות העוסקים בהסתה, גם ובמיוחד כאלו של הרשות, ולאסור את ראשיהם, את המנהלים ואת כל מי שחשוד בהסתה. לעצור מסיתים, בין אם הם במערכת החנוך, בתקשורת ובמסגדים.

משימה שניה היא הוצאתם מחוץ לחוק וסלוקם של ארגוני "הזכויות" למיניהם הפועלים שם, אנרכיסטים ואחרים, ישראלים ובינלאומיים. לנקות ולסלק מאיו"ש את כל הארגונים והפעילים הפועלים שם נגד ישראל, אנרכיסטים ואחרים, ישראלים ובינלאומיים, מארגון "בצלם" וצפונה… יש שם הרבה ארגונים כאלו. אם צריך – יש להוציאם מחוץ לחוק או לפחות לסלק אותם מאיו"ש כל זמן שזה אזור צבאי. יש הרבה עבודת נקיון לעשות שם. תעזבו את עזה עכשו…

משימה שלישית – בין אם היא עולה בקנה אחד עם אוסלו ובין אם לאו (לדידי אוסלו בטל ומבוטל כבר ממילא) – היא מפוי וסמון קיני פורעים מוכרים וידועים לשמצה, כל כפר או עיירה או שכונה שהצטיינו בהוצאת פורעים ו/או מחבלים מתאבדים; כגון העיירה חלחול – אשר בסמוך לה בוצע הרצח ואפילו בעת מציאת ופנוי הגופות תושביה השליכו בליסטראות על העוסקים במלאכה ונפצו אפילו את שמשות האמבולנס שפינה את הגופות; או למשל הכפר בית פוריכ בשמרון שהוציא מתוכו 25 מתאבדי טרור ובמרכזו הוקמה לזכרם אנדרטה מפוארת – לטפל בהם לפחות בדרך בה "טופלה" למשל ההתנחלות יצהר ע"י המשטרה והמנהל האזרחי.

כאמור, מטלות אלו חשובות ונחוצות לא רק בגלל שאיו"ש היא זירת הפשע, אלא במיוחד בגלל מה שמתחולל ממזרחה לנו, בעיראק וסוריה ובגבולן עם שכנתנו ירדן אשר מקרין כבר על המצב ביהודה ושמרון מתחת ומעל לפני השטח. לכך יש להיערך ע"י נקוי יסודי של השטח ועקירת היבלית שצמחה שם.

כפי שאמרנו – החטיפה והרצח קרו באיו"ש, וזו ההזדמנות לנקות את האזור. אז אל תלכו לעזה… או שחלילה באמת נלך לעזה…

פורסם בקטגוריה ארץ ישראל, הקושיה הפלשתינאית | 2 תגובות

מה נעשה אם הפלשתינים יסכימו להכיר בישראל כמדינה יהודית. נמסור להם חלקי מולדת?

פורסם בתאריך מרץ 5, 2014 מאת מיכאל יגאל מיְמון

סיוט (לא בלתי אפשרי) טורד לאחרונה את מנוחתי. מה אם אבו מאזן ועריקאת יסכימו בקריצת עין מוסלמית להכיר בישראל כ”מדינת היהודים” או “מדינה יהודית”. מה נעשה אז? נמסור להם חלקי מולדת בתמורה לנדיבותם המופלגת ונכונותם להכיר במדינתנו כ”מדינת העם היהודי”? כפי שזה נראה עד כה – זה התנאי והדרישה העיקרית של ישראל מהפלשתינים (שהם עלולים לקבל) בעוד דרישותיהם נסובות על הפסקת ופינוי התנחלויות, ירושלים וזכות השיבה – אותם לבטח תדחה ישראל ותצטייר כסרבנית.

ולמה שלא יעשו זאת בעצם? הלוא באסלאם מוכר וידוע ואף מומלץ העקרון שמותר לשקר ולרמות במו”מ עם האויב ואף לחתום איתו על הסכם שלום כוזב כמו שעשה לנו ערפאת בהסכמי אוסלו הזכורים לשמצה. ערפאת הודה ואף התרברב על כך עוד בטרם יבשה הדיו על ההסכמים שחתם כאשר בקר בדרום אפריקה כמה שבועות לאחר מכן ונשא שם נאום מפורסם במסגד בעיר יוהנסבורג. ערפאת לא ידע שדרשתו מוקלטת והדברים נחשפו ופורסמו בזמנו באתר ממר”י. בנאומו הסביר ערפאת בפשטות שהוא נוהג כמו שנהג מוחמד ב”הסכם חודֵיְבִּיָה”, הסכם שביתת נשק לעשר שנים שכרת מוחמד עם תושבי מכה וכעבור שלוש שנים הפר אותו… הסכם זה שם בין השאר קץ לברית ההגנה של בני מכה עם שכניהם היהודים ואִפשר למוחמד לתקוף ולטבוח את היהודים בח'ייבר ואח”כ לפנות חזרה לכבוש מכה.

היו גם אמירות מפורשות של פייסל חוסייני ובכירים אחרים שהמשילו את הסכמי אוסלו כ"סוס טרויאני" שנועד להכניס את "המאבק המזוין" לתוככי ארץ ישראל, כפי שאכן קרה.

לאחרונה גיליתי באינטרנט לגמרי במקרה ספור מדהים נוסף על ערפאת. את הקטע מצאתי באתר “העין השביעית” (לעניני תקשורת) והוא לקוח מתגובה של שלמה פרנקל, עתונאי ופעיל שמאל ידוע, למאמר שפורסם ביולי 2013 באתר ועסק בהדחתו המיסתורית מתפקידו (אחרי 24 שנים) של עורך העתון “אל-קודס אל-ערבִּי”, 'חובב ציון' ידוע עבד בשם אל-בארי עטואן. http://www.the7eye.org.il/71547

פרנקל מזכיר בתגובתו ספור מענין שלא ידעתי עליו אך מאשר מה שידעתי כל הזמן על כוונותיו האמיתיות של הצורר יאסר ערפאת, ימ”ש. כך כותב שלמה פרנקל בתגובתו:

אל-בארי נכנס להיסטוריה כשהתראיין ב-16 בפברואר 2006 לתחנת ANB TV ודווח על הכוונות האמיתיות שהיו לחתן פרס נובל לשלום יאסר ערפאת בעת שחתם על הסכמי אוסלו:

כאשר נחתמו הסכמי אוסלו נסעתי לבקר את ערפאת בטוניס. זה היה בסביבות יולי, לפני שהוא הגיע לעזה (ביולי 1994). אמרתי לו: יש בינינו חילוקי דעות. אני לא תומך בהסכם הזה. הוא יזיק לנו, הפלשתינים, יעוות את דמותנו ויעקור אותנו משורשינו הערבים. ההסכם הזה לא יתן לנו את מבוקשנו בגלל שהישראלים האלה רמאים.

הוא (ערפאת) לקח אותי החוצה ואמר לי: בשם אללה אני אטריף את דעתם. בשם אללה, אני אהפוך את ההסכם הזה לקללה עבורם. בשם אללה, אולי לא בימי חיי, אבל אתה תחיה לראות את הישראלים בורחים מפלסטין. קצת סבלנות. אני מפקיד את זה בידך. אל תזכיר את זה לאף אחד. תמיד תזכור את זה…

לפעמים, כאשר הייתי מותח עליו בקורת קשה, המשיך עטואן, הוא היה אומר לי: האם אתה זוכר מה שהבטחתי, עבד אל-בארי?… זו הסיבה – הסביר עטואן – שידעתי שהיה זה הוא (ערפאת) שהקים וחמש את גדודי המתאבדים של אל-אקצה בכדי לתקן את המאזן עם הטעות ההיסטורית של הסכמי אוסלו.

גברת קשה להשגה?

לפי מעריב השבוע (23/2/2014): “למרות העמדה הרשמית של הנהגת הרשות יש נסיון לקדם פשרה לפיה הפלסטינים יכירו ב”מדינה יהודית דמוקרטית” שלא תפגע בזכויות ערביי ישראל". http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/556/632.html

בהתאם לחוקי הבזאר הים תיכוני הם משחקים עכשו “גברת קשה להשגה”. אבל להבדיל מערפאת – שהיה בימי אוסלו וקמפ דייויד בשיא האופוריה שלו וראה כיצד כל חלומותיו הרטובים מתגשמים אחד לאחד – אבו מאזן זקן ומפוכח יותר, מביט סביבו בדאגה ורואה את המפולת במזרח התיכון הקורס, לכן לא תהיה לו בעיה להסכים להכרה במדינה יהודית. הוא רק יעמיד פנים שזה קשה לו מאד… אלא אם כן הוא באמת לא מעונין בהסכם ובמדינה עצמאית כפי שיש הסבורים.

זהו הסיוט – הצד הפלשתינאי יסכים למראית-אין להכרה במדינה יהודית על מנת שישראל תיסוג מאיו”ש אך בפועל לא ישנה כהוא זה את דרכו ואת מטרותיו, ימשיך במלחמתו ובמאבקו לחסולה של מדינת ישראל, כולל טרור. אז מה הרווחנו? הוא אשר אמרנו – יש ניגוד מהותי ובלתי פתיר בין התנועה הלאומית הפלשתינית והציונות הנאבקות על אותה ארץ ואסור לנו לשאת ולתת איתם על חלוקת ארצנו.

ביבי, אתה הנהג! אל תירדם בנהיגה!

מאז הסכם הבינים שנחתם בועידת ז'נבה עם האיראנים נראה ביבי נתניהו כמי שספג מהלומה קשה בזירת האגרוף של הפוליטיקה הבינלאומית והוא עדיין מתנדנד. הוא לא נחבט לקרקע ומן הסתם לא יפול. אך ברור שהסכם הבינים עם האיראנים שִבֵּש את תכניותיו והחליש אותו מול אובמה וקרי. עכשו הוא ואנחנו תקועים ב”תהליך השלום” של קרי, לבני ועריקאת והחששות גדולים.

ה'עמך' לא רוצים מדינה פלסטינית

ובינתיים צצה השבוע (24/2/2014) עוד כתבה במעריב המאשרת מה שאני חש ויודע מזה זמן רב בין השאר על סמך שיחות פרטיות עם פלשתינים החיים באיו"ש, פשוטי עם שנקעה נפשם מהרש"פ המושחתת ומעוני שנגזר עליהם. "אנחנו מתגעגעים למנהל האזרחי  הישראלי" הם אומרים לי "ולימים שישראל שלטה פה. היה טוב. היה סדר והיתה פרנסה". והכתבה במעריב מצטטת תושבים האומרים זאת בגלוי "לא רוצים מדינה פלסטינית. רוצים לחיות טוב: ברחוב הפלסטיני  לא תומכים בסירוב הבכירים להכיר במדינה יהודית. הערבים הרגו ביהודים, היהודים הרגו בערבים. צריך להתקדם".  http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/557/117.html

זהו עוד אחד מעוללות "האביב" הערבי אשר רישומו אינו פוסח על רכוזי הערבים בארץ ישראל לטוב או לרע. אך בסך הכל קורה בהקשר זה משהו טוב. כפי שההמונים הערביים מסביב זקפו ראש – התעוררו גם צעירים ומבוגרים ערבים בארץ ישראל אל המציאות הכואבת. הם רואים בחרדה את המפולת בכל המדינות השכנות ולמרבה הפלא והפרדוקס הם נאחזים אינסטיקטיבית דוקא בישראל האיתנה והיציבה.

צריך להקשיב לטונים החדשים ולניואנסים העולים מהשטח לא רק באיו"ש. לשים לב לעליה המשמעותית ברצון ובנכונות להתגייס לצה"ל בקרב צעירים נוצרים וגם מוסלמים אזרחי ישראל. אפילו בעזה המופקרת והרצחנית פועלת ממשלת החמאס בגלוי נגד משגרי הרקטות לישראל ואסמעיל הניה מעביר מסר חשאי לראש ממשלת ישראל שאין פני החמאס למלחמה. ולמה שיהיה – כאשר מבחוץ הוא לפות בצבת בין ישראל, ומצרים של גנרל א-סיסי, ומבפנים מאוים ע"י הסלפים הג'יהאדיסטים והעתיד לוט בערפל.

ובימים שהכנסת דנה לראשונה מאז מלחמת "ששת הימים" בשאלת הרבונות הישראלית (הבלתי ממומשת) בהר הבית מכבב באינטרנט ובפייסבוק איש דת ירדני משכיל ואמיץ, השייח' אחמד אלעדואן, המציג "אסלאם ציוני" למהדרין ומפרסם ללא מורא את פסוקי הקוראן לפיהם ארץ ישראל והר הבית שייכים ליהודים! http://mida.org.il/?p=28873

https://www.facebook.com/profile.php?id=100002635466983&fref=ts&ref=br_tf

"אנחנו לא רוצים מדינה פלשתינית" הם אומרים לי ולכתב מעריב והם יודעים למה. הם רוצים לחיות בשקט ובשלוה ורוצים להתפרנס למחיתם. נסיגה ישראלית נוספת רק תגביר את האנדרלמוסיה ותחמיר את מצבם כמו את מצבנו… אז מה עושים? איך מסבירים זאת לג'ון קרי וציפי לבני? לא מסבירים. עושים את ההיפך ממה שהם רוצים… כי זה המעשה הנכון והמועיל.

פורסם במגזין מראה ב-28 בפברואר 2014.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה