על לבטי ישראל, הקושיה הפלשתינאית והעולם הערבי

עדי שורץ, הארץ, 19.6.2006

המבוכה שאוחזת באירופה ביחס לאסלאם היא כר פורה להתחזקות עמדות קיצוניות. בת יאור למשל – אינטלקטואלית יהודיה שנויה במחלוקת שזוכה לענין הולך וגובר – טוענת שאירופה משועבדת לעולם הערבי והמוסלמי, והכל באשמת ההנהגה.

החטא הקדמון הוא של שארל דה גול. מאוכזב מאובדן הקולוניות הצרפתיות באפריקה ובמזרח התיכון כמו גם מהירידה בקרנה של פאריס בזירה הבינלאומית, החליט נשיא צרפת בשנות הששים ליצור ברית אסטרטגית עם העולם הערבי והמוסלמי כדי להתחרות בדומיננטיות של ארצות הברית וברית המועצות. הברית הזאת נהפכה במהלך שנות השבעים לעמדת "הקהילה האירופית" (שמו הקודם של האיחוד האירופי) ובאותה עת החל להתפתח דיאלוג אירופי-ערבי ענף. אלא שהברית הזאת שבמסגרתה התירה אירופה את הגירתם של מיליוני מוסלמים לתחומה והחלה לנקוט מדיניות אנטי-ישראלית ואנטי-אמריקאית, תביא בסופו של דבר ולמעשה כבר הביאה, להפיכתה של אירופה ליבשת משועבדת לעולם הערבי והמוסלמי. אירופה מתה ובמקומה קמה Eurabia.

התזה מעוררת המחלוקת הזאת שייכת לבת יאור שם העט של אינטלקטואלית יהודיה אוטודידקטית שנולדה במצרים וחיה כיום בשווייץ. את שמה האמיתי היא מסרבת לחשוף, מטעמי ביטחון לדבריה. אבל התזה שלה היא רק הפתיח למסקנות מרחיקות לכת ואמירות קיצוניות על חלקם של מנהיגי אירופה בכניעה לאסלאם. אם בעבר התגובה לדבריה היתה התעלמות כמעט מוחלטת, הרי שכיום, במבוכה השוררת באירופה על רקע היחסים המורכבים עם העולם המוסלמי, היא זוכה לאוזן קשבת יותר, אך היא עדיין רחוקה מרחק רב מהזרם המרכזי האירופי. בשבוע שעבר הוזמנה לירושלים כדי להרצות בכנס של המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על שם וידאל ששון.

"מדובר בטרנספורמציה של יבשת אירופה שהיא תוצאה של מדיניות מכוונת", אומרת בת יאור בראיון. "אנחנו הולכים כעת לקראת שינוי מוחלט של אירופה שתהיה אסלאמית יותר ויותר ותיהפך ללוויין פוליטי של העולם הערבי והמוסלמי. הרבה אירופים מתנגדים להתפתחות הזאת, אבל מכיוון שהם לא מודעים לאסטרטגיה הזאת ולמכניזם שלה, הם לא מבינים אותה. לעתים הם מפגינים את התנגדותם בדרכים נואשות. יש הרבה שנאת-זרים, יש גילויים של אסלאמופוביה ולעתים מהגרים מוסלמים מותקפים כך סתם ברחוב. אבל המהגרים אינם אשמים. המנהיגים האירופים הם שהחליטו על הברית עם העולם הערבי שבמסגרתה הם התחייבו לקבל את הגישה הערבית והמוסלמית כלפי ארצות הברית וישראל. מדובר לא רק במדיניות חוץ, אלא גם בסוגיות שמעסיקות את החברה האירופית מבפנים, כמו ההגירה, האינטגרציה של המהגרים והרעיון שהאסלאם הוא חלק מאירופה".

ספרה האחרון של בת יאור, Euroabia – The Euro-Arab Axis שיצא לאור באנגלית ב-2005, לא היה יכול להתפרסם בזמן טוב יותר מבחינתה, בדיוק כאשר שאלת השתלבותם של המהגרים המוסלמים ביבשת וצביונה התרבותי של אירופה עולה שוב ושוב לדיון. הפיגועים במדריד ובלונדון, פרשת הקריקטורות של הנביא מוחמד, רצח הבמאי ההולנדי תיאו ואן גוך והמהומות לפני כחצי שנה בפרברי פאריס הפכו את השאלות האלה לקריטיות יותר ויותר. אירופה, בעלת אתוס פלורליסטי ודמוקרטי, השתהתה בתגובה לתופעות אלה, אם כי כיום מסתמן שינוי במדיניות ההגירה ומתן האזרחות בחלק מהמדינות. שר הפנים של צרפת, ניקולא סרקוזי, זוכה בתשואות תודות ליחסו הקשוח למהגרים וגרמניה מנסה להחמיר את הקריטריונים לקבלת אזרחות.

הפגנה בלונדון נגד פרסום הקריקטורות של הנביא מוחמד

ההשתהות הזאת אפשרה את התחזקותן של גישות קיצוניות במיוחד כלפי ההגירה המוסלמית. באגף הפוליטי מדובר בתנועות הימין הקיצוני. בקרב חוגים אינטלקטואליים מדובר בין השאר באישים כמו העתונאית והסופרת האיטלקייה הפרובוקטיוית אוריאנה פלאצ'י שחברה באחרונה טרילוגיה בענין האסלאם ואירופה שנמכרה במילוני עותקים; חברת הפרלמנט ההולנדית ממוצא סומלי, איאן הירסי עלי; וגם בת יאור. כל אלה אמנם מתנגדים לימין הקיצוני ולביטויי האלימות שלו, אך מתריעים כי אירופה כציויליזציה חילונית, נאורה ובעלת רקע יודאו-נוצרי, גוועת. במקומה, אומרת בת יאור, תבוא ציויליזציה משועבדת לכוחות אסלאמיים ולאידיאולוגית הג'יהאד שהם מקדמים.

דעותיה של בת יאור הפכו אותה לדמות מעוררת מחלוקת, אך גם העובדה שהיא אינה אקדמאית ושמעולם לא לימדה בשום אוניברסיטה. את מחקריה היא מנהלת באופן עצמאי. מאז שנות השבעים פרסמה בת יאור, כיום בת 71, כעשרה ספרים שרובם עסקו בחיי המיעוטים הנוצריים והיהודיים בארצות האסלאם. את מחקרה האחרון היא מבססת על התנהלות מוסדות באיחוד האירופי ובעיקר על פרוטוקולים של "הדיאלוג האירופי-ערבי" (EAD) שמטרתו, לדבריה, לכונן ברית אסטרטגית באמצעות הידוק הקשרים הפוליטיים, הכלכליים, הדיפלומטיים והתרבותיים. תוצאותיו, לדבריה, הם התאבדות אירופית.

מה מניע את אירופה בברית הזאת?

בת יאור: "מה שהביא את אירופה לקבל את המדיניות הצרפתית היה משבר האנרגיה אחרי מלחמת יום הכיפורים. ענין נוסף הוא ביטחוני, משום שטרוריסטים פלשתינאים התחילו להכות באדמת אירופה בסוף שנות השישים. המדיניות הזאת נועדה להגן על אירופה מפני איום הטרור".

איך את מסבירה אם כך את הפיגוע בלוקרבי או את הפיגועים במדריד ובלונדון שהתרחשו למרות הברית הזאת?

"טרור הוא דרך ללחוץ על אירופה שמגלה חולשה כאשר ארצות ערב מעונינות להשיג ממנה משהו. במדריד אין הוכחה שהיתה מעורבת ממשלה ערבית מסוימת, אבל באופן כללי אפשר לומר שאירופה נמצאת תחת איום טרור מתמיד. הטרור הוא אמצעי להפעיל לחץ על מדינות אירופה להיכנע כל הזמן לדרישות הנציגים הערבים. לאירופים היו מטרות משלהם בדיאלוג הזה ולערבים היו מטרות אחרות. לפעמים הערבים מאיימים על אירופה באמצעות סגירת ברז הנפט. הם דורשים, לדוגמה שאירופה תתבטא כל הזמן בזכות הפלשתינאים ונגד ישראל".

אירופה החליטה במודע לקבל על עצמה את התרבות והפוליטיקה הערבית?

"קודם כל צריך להבחין בין מדיניות הממשלות לבין דעת הקהל. כאן מדובר בהחלטה של פקידים וראשי מדינות באיחוד. האירופים קיוו לפתוח באמצעות הדיאלוג האירופי-הערבי אופק חדש לשליטה בעולם הערבי. בסופו של דבר, אירופה היא זו שיצרה את יאסר ערפאת ואת ממשלת חמאס הנוכחית".

מה התסריט הגרוע ביותר? לאן אירופה הולכת?

"אם זה ימשיך ככה, נגיע למצב שבו אירופה תהפוך לוסאל, ללויין של העולם הערבי שהוא גדול יותר מבחינה מספרית. מבחינה דמוגרפית אנחנו כבר מפסידים. החלל שנוצר באירופה יתמלא על ידי ילדי מהגרים. כבר כיום אנחנו יודעים שבצרפת ילדי המהגרים מתנגדים לתוכנית הלימודים הצרפתית ולא רוצים ללמוד על השואה. הם רוצים היסטוריה ערבית-מוסלמית ומתנגדים להיסטוריה אירופית. זאת אסלאמיזציה של התרבות. אירופה תיהפך ליבשת שמקבלת הוראות מארגון המדינות האסלאמיות. קח לדוגמה את שערוריית הקריקטורות. מיד התחילו כנסים נגד אסלאמופוביה, חאווייר סולאנה התנצל לפני מדינות ערב והעורך הדני שפירסם את הקריקטורות נאלץ להתפטר.

"הדיאלוג האירופי-הערבי כולל מדיניות של חסול ישראל ושל דה-לגיטימציה שלה. יש באירופה ברית מוחלטת עם הפלשתינאים. אומרים, לדוגמה שישראל היא הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם. או היוזמה בבריטניה לארגן חרם אקדמי כדי לבודד את ישראל. זאת דרך לעשות דה-לגיטימציה לישראל ולמנוע את זכותה להתגונן".

"עד שנות השמונים היא לא היתה מקובלת בכלל" אומר פרופ' רוברט ויסטריך ראש המרכז לחקר האנטישמיות על שם וידאל ששון. "זלזלו בפרסומים שלה בחוגים האקדמיים. רק כשברנרד לואיס פרסם את הספר Jews of Islam עם צטוטים מבת יאור התחילו להתייחס אליה. שינוי אמיתי כלפיה הסתמן בשנות התשעים ובעיקר בשנים האחרונות. כיום יש יותר מודעות לפן הקנאי של האסלאם".

ויסטריך, מארגן הכנס בירושלים בשבוע שעבר אומר שהזמין את בת יאור כדי לדון בשאלה אם תופעת הרב-תרבותיות טובה ליהודים. מצד אחד, לדבריו, המוסלמים אינם רוצים להשתלב בחברה האירופית ומצד שני, אירופה דוגלת באידאולוגיה של רב-תרבותיות אך לא יודעת כיצד לקלוט אותם. הרב-תרבותיות נתפשה בעבר כמשרתת את היהודים, אך כעת, כשביבשת יש כמיליון יהודים וכ-20 מיליון מוסלמים נוצר מצב חדש. לדבריו המושב שבו נשאה דברים היה הסוער ביותר בכנס כאשר אחד המשתתפים מוסלמי מצרפת התפרץ לעברה וטען שנפגע מדבריה.

בת יאור: "זכיתי להכרה קודם בארה"ב. באירופה הוזמנתי בהתחלה רק לכנסים קטנים. אפילו לא נהגו לצטט את שמי בפרסומים. בארה"ב אני בטוחה שפיגועי 11 בספטמבר העירו אנשים כולל בקהילה היהודית שהתעלמה ממני קודם משום שהיא שייכת יותר לשמאל. אחרי שהעבודה שלי התפרסמה בארה"ב היא זכתה גם לחשיפה באירופה".

היא מציינת בגאוה שספרה האחרון שיצא לפני כחודשיים בצרפתית מוצע למכירה בשדה התעופה שארל דה גול אבל אומרת שעם החשיפה גברו גם הנסיונות להכפישה. בשנה האחרונה נגררה פעמיים לבית המשפט בפאריס, לאחר פרסום ראיון עמה בשבועון הצרפתי "לה פואן". פעם אחת תבעה היא את השבועון ולאחר מכן תבע הוא אותה.

"בת יאור עוסקת בהחלטות שהתקבלו לאורך זמן באמצעות הדיאלוג האירופי-הערבי" אומר ויסטריך. "אמרתי בכנס שאפשר לקרוא לזה 'הפרוטוקולים של זקני בריסל'. אבל בשונה מ'הפרוטוקולים של זקני ציון' שהיו זיוף מוחלט, כאן יש מסמכים והשאלה היא שאלה של פרשנות. אפשר בהחלט להתווכח על הפרשנות שהיא נותנת לפרוטוקולים. אני עצמי איני רואה זאת כך, אבל יש תהליכים מסוימים שהיא מתארת שהם נכונים ומדאיגים, למשל היחס הכפול לטרור והענין הפלשתיני. מה שמענין בהקשר האירופי הוא הפער ואפילו התהום שנוצר בין האליטות – הפקידות, התקשורת, האקדמיה והכנסייה – לבין דעת הקהל. בסקר שנערך באחרונה בגרמניה ענו 83% את התשובה 'קנאות' לשאלה 'מה זה אסלאם?' 60% אמרו שיש התנגשות בין ציויליזציות. זאת הסיבה שבת יאור זוכה היום ליותר תשומת לב".

דעותיה בענין סכויי האינטגרציה של המוסלמים ועתידה העגום של אירופה מקנים לה תומכים רבים בחוגי הימין הקיצוני האירופי. "חלק מהרעיונות שכתבתי עליהם מקובלים היום מאד" אומרת בת יאור "לפעמים גם בימין הקיצוני ובתנועות גזעניות. לדעתי זה רע. תקיפת מוסלמים לפעמים גם פיסית היא דבר טפשי".

בכל זאת קל היום יותר ליהודי צרפתי לזכות במשרה טובה מאשר למוסלמי צרפתי. איך זה מסתדר עם התיאוריה שלך?

בת יאור: "תלוי איפה. יש חרם מסוים על יהודים בזירה הפוליטית. יהודים לא יכולים להגיע לכל מקום. האוניברסיטאות לדוגמה נשלטות על ידי פלשתינאים. יש אמנם יהודים בפרלמנט אבל הם חייבים לקבל על עצמם את המדיניות הפרו-ערבית, אחרת יחרימו אותם".

מדוע אם כך נתנה אירופה לרבבות מוסלמים להירצח במלחמה האחרונה ביבשת, בקוסובו ובבוסניה?

"אירופה לא רצתה להכעיס את רוסיה שהיתה בעלת ברית של הסרבים. גם ארה"ב התערבה רק אחרי הטבח בסרברניצה, משום שקודם זה נראה כמו מלחמת אזרחים שבה כולם הרגו את כולם".

ומדוע שתפה אירופה פעולה במלחמה האמריקאית באפגניסטאן?

"באפגניסטאן אלה היו מוסלמים שהפילו את הטליבאן. הרעיון היה לעזור למוסלמים. עיראק היא מקרה מיוחד. לצרפת היו יחסים טובים מאד עם סדאם חוסיין והרבה חברות צרפתיות הרויחו כסף מהתכנית 'נפט תמורת מזון'. עיראק היתה נקודת הציר של המאבק משום שסדאם היה גבור של אנטי-אמריקאיות ושל אנטי-ישראליות".

אם כך, אי אפשר לסמוך על אירופה שתסייע לפתור את משבר הגרעין עם איראן.

"לא. האירופים לא יעשו מאום כדי להגן על ישראל. אם כבר הם יעשו משהו משום שאיראן מאיימת על מדינות מוסלמיות אחרות שיש לאירופה יחסים טובים אתן. אירופה לא מתענינת בכלל בעתיד ישראל".

נמלטה ממצרים, השתקעה בשוייץ

בת יאור נולדה בקהיר ב-1935 לאב איטלקי ולאם צרפתיה. אביה ותר על אזרחותו האיטלקית ב-1938 עם חקיקת חוקי הגזע באיטליה והחליף אותה באזרחות מצרית. ב-1957 נאלצה המשפחה לעזוב את מצרים בגלל היותם יהודים. "אני אוהבת את מצרים ואת המצרים" היא אומרת "ואין לי טינה אליהם. הרבה מוסלמים ונוצרים היו אדיבים מאד אלינו. היתה אז מדיניות של נאצר של מעצר יהודים ופגיעה בהם. אחרי המלחמה ב-1956 גבר החשד כלפי היהודים ורבים מהקהילה הגרו ממצרים. היה חרם כלכלי ומקצועי על יהודים בכל מיני תחומים. לא היה לנו שום עתיד שם. היו גם התקפות אלימות נגד יהודים. בסופו של דבר עזבנו בצורה מאד דיסקרטית תמורת ותור על האזרחות המצרית והתחייבות שלעולם לא נחזור למצרים ושאנחנו מותרים על כל תביעה מממשלתה".

בת יאור הגיעה עם משפחתה ללונדון כחסרת נתינות וחותה חיים קשים של פליטות. היא נישאה לבריטי וב-1960 עברו שניהם להתגורר בשוייץ. רוברט ויסטריך שפרסם את אחד ממאמריה הראשונים בכתב עת מדעי בלונדון אומר שבת יאור היתה הראשונה שדנה במושג Dhimmitude (בני חסות תחת שלטון האסלאם) ונסתה ולהבין את מרקם היחסים בין יהודים, נוצרים ומוסלמים בעולם האסלאמי. "היא שברה את המיתוס של הדו-קיום הנהדר בין יהודים למוסלמים. עד אז התזה המקובלת היתה שהאנטישמיות היא תופעה נוצרית ובת יאור הראתה שהמצב בארצות האסלאם לא היה שונה מאד. היהודים קבלו אמנם הגנה מסוימת מהשלטונות אבל כל עוד הם והנוצרים קבלו את מעמדם כאזרחים סוג ב'. העבודה שלה היתה תקון הכרחי בהיסטוריוגרפיה אבל לפעמים כשעושים תקון – הוא יוצא חד מדי. יוצא מדבריה שהכל היה רע תחת האסלאם".

המזרחן פרופ' שמעון שמיר אומר כי "האמונה בחברה הערבית היא שהיהודים והנוצרים נהנו משויון וחיו ללא שום בעיות תחת השלטון המוסלמי. המוסלמים טוענים שעד בוא הציונות האסלאם היה מאד סובלני כלפי היהודים. הטענה הנגדית של בת יאור היא שהמעמד שבו הם חיו היה מעמד משפיל. הבעיה היא שהיא הציגה רק צד אחד של המצב. אבל העבודה שלה היא עבודה מרשימה".

בעתון הארץ ובתקשורת לא חדלים לצקצק ולהתלהב מהגינוי המפורש לחטיפת הנערים ששחרר אבו מאזן בערב הסעודית ומהכרזתו ה'הומאנית' כי החטופים הם "בני אדם כמונו…" כאילו היה תינוק שהחל סוף לדבר.

כל המתלהבים מהכרזתו "ההיסטורית" של אבו מאזן לא שמו לב ולא שמים לב לעובדה שהזמנים השתנו מאז זרח עלינו "האביב" הערבי ומה שאמר אבו מאזן זה בדיוק מה שרוצים לשמוע ממנו שם…

אם אבו מאזן היה אומר דברים אחרים היה מקבל שםכתף קרה. כי סעודיה, מצרים, ירדן ומדינות ערביות אחרות מצויות כיום באותה חזית יחד עם ישראל מול האויב האיראני, מול מדיניותה הכושלת של ארה"ב ועתה מול הגדודים של דאעש המתקדמים ברחבי עיראק (הם כבר כבשו ערי גבול מול סעודיה ואת הכביש הראשי המוביל לירדן)…

מה גם שחטיפת הנערים קרתה מבחינת אבו מאזן (וגם מבחינת הניה) בעתוי קריטי וגרוע מאד. שניהם לא במצב לספוג עתה מכה ישראלית. כך אמר אבו מאזן "…האינטרס שלנו הוא להימנע מאינתיפאדה חדשה". ישראל עושה עתה עבורו שרות עצום בנקותה את השטח מתשתית חמאס וקיני הטרור. לכן הכריז כי ימשיך את שתוף הפעולה הבטחוני עם ישראל… אלא מה?

אבו מאזן וגם אסמעיל הניה הם כיום כמו שני כלבים העומדים רטובים בגשם ומייחלים ללטוף מרחם של ארה"ב ואירופה. לא נותרו להם תומכים בעולם הערבי. א-סיסי הוציא את חמאס מחוץ לחוק במצרים וגרש 16,000 פלשתינים וגם סעודיה רודפת את ארגון האחים המוסלמים… מצד שני האיחוד האירופי עומד להטיל פקוח ובקורת על הכספים המוזרמים לרמאללה.

ובאופן פרדוקסלי ישראל היא כיום המשענת האיתנה היחידה עבור שניהם…

הנתוח והמידע שמביא פה ד"ר גיא בכור באשר לאיומים הנשקפים לירדן מצד ארגון דאעש והתחזקות ההשפעה והזרמים הסלפיים בדרום הממלכה (אזור מעאן) ובצפונה (אירביד וא-זרקא) מאד מענינים וגם משכילים. אך אני חולק על מסקנתו / המלצתו לישראל לשבת בחבוק ידיים ולא לעשות דבר במקרה של חדירת כוחות אל-קאעדה לירדן.

התערערות המצב בעבר הירדן הוא פוטנציאל של סכון אסטרטגי לישראל. לכן ישראל צריכה לדעתי לסייע לה במידת האפשר.

הדוקטרינה של ישראל במיוחד עקב שטחה הקטן היא העברת המלחמה אל שטח האויב. שטחה של ירדן מהוה מבחינת ישראל חיץ בטחוני (Buffer Zone) ועומק איסטראגי חיוני, זירה ללוחמת שריון בשריון.

משתי סבות אלו ישראל לא תוכל לעמוד מנגד אם ממלכת ירדן תעמוד בסכנת נפילה וכבוש.

ישראל כבר הודיעה (בשנות ה-70) כי כניסת כוחות צבאיים זרים עוינים לשטח ממלכת ירדן הוא איום ישיר עליה והיא לא תאפשר זאת. בספטמבר השחור 1970 שגרה ישראל מטוסים לעבר טור שריון סורי שעשה דרכו לעבר ירדן כדי להתערב שם בלחימה לטובת "פתח" וגרמה לסורים לעצור ולסגת.

http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=2597

לפני שנים רבות הייתי מעורב ובעוונותי אף פעיל קצת בחוגי השמאל הישראלי. ושמתי לב שתמיד הם ראו את עצמם וגם כיום הם רואים בעמדותיהם המטופשות שיא הנון קונפורמיזם והליכה נגד הזרם…

זה היה לאחר שרות ממושך בצה"ל ביחידות אמ"ן (סיירת מטכ"ל ו-504) ונדהמתי להיוכח שדוקא בצה"ל – במסגרת הצבאית הנוקשה והקונפורמיסטית כביכול – תססה ופרחה חשיבה מקורית מאד ונון קונפורמיסטית, בעוד שבשמאל הישראלי גיליתי רק חשיבה דוגמטית, קונפורמיזם והליכה עם הזרם ועם מה שקוראים היום פוליטיקלי קורקט.

יוצא לי לאחרונה להאזין הרבה לגלי צה"ל ושמתי לב שמובאים שם לשידור בעיקר קונפורמיסטים מהשמאל. אתמול למשל הקדישו שעתיים להגיגיו המעוותים של דוד מורה, היוצר המהולל של "שומרי הסף" שנתן פירושים משלו לתורה ולכלל היהודי הגדול "ואהבת את הגר" לגבי מסתננים סודאן ואריתריאיה. איזה בור ועם הארץ… ובמשך כל היום הביאו עוד זועות שמאלניות קונפורמיסטיות.

והיום, ביום שישי כל מהדורות החדשות של גלי צה"ל חזרו ושדרו שוב ושוב את דברי שר החוץ הספרדי נגד תוצרת הבאה מההתנחלויות… ואז הבחנתי במקרה בזוית האוזן שהדברים הובאו מאירוע שיזם ארגונו של יוסי ביילין "יוזמת ז'נבה"… הדובר של הארגון השמאלני הצליח יפה לדחוף את הידיעה לכל מהדורות החדשות של גלי צה"ל. ונראה שיותר משרצה העגל לינוק רצתה הפרה (גלי צהל) להניק…

וכל זה קשור בעקיפין וישירות גם ללקסיקון לספרות ישראלית ששמה של נעמי שמר הודר ממנו אך יונה וולך 

ספר וחוברות הדרכה העניקו המלצות לחוטפים: קחו בשבי חייל יהודי-אשכנזי חלש פיזית שהוריו בחיים, למדו עברית והחליפו במהירות את רכב החטיפה. שגרירויות ישראל ברחבי העולם הפיצו פרטים אלו לתקשורת המקומית.

ב-2010 יצא לאור על ידי מרכז המידע הפלשתיני המנוהל על ידי חמאס ספרו של מוחמד ארמן, בכיר חמאס שנידון ל-36 מאסרי עולם בישראל. הספר "מבט מבפנים על ההתנגדות" עוסק בהרחבה בחטיפת ישראלים כאמצעי לשחרור אסירים פלשתינים מהכלא בישראל וטוען כי אם יתכננו את החטיפה בקפידה, לא תהיה בעיה להחזיק שבוי תקופה ארוכה בשטחי יהודה ושומרון.

לדברי ארמן על החוטפים להיות פעילי חמאס "רדומים" שטופחו מגיל צעיר ולא נחשפו למשתפי פעולה עם ישראל. ארמן – על פי הפרסומים הישראלים בחו"ל – מייעץ גם לגבי זהות החטוף וההכנות לפיגוע. הוא טוען כי חייל יהודי, אשכנזי, נשוי עם ילדים שהוריו בחיים יהיה שבוי "יעיל" יותר, אך מדגיש כי ההכנות חשובות לא פחות.

לדבריו, יש להכין את מקום המסתור טרם החטיפה במיקום תת-קרקעי, הרחק מבתים מאוכלסים או בשכונה שבה התושבים אינם נתפסים בעיני ישראל כחשודים.

עבור ארמן שהיה מעורב בין היתר בפיגועים בבית הקפה "מומנט" בירושלים ובאוניברסיטה העברית בירושלים, החטיפות כנראה אינן יעילות. ישראל סרבה לשחררו בעסקת שליט בשל חומרת מעשיו ומסוכנותו.

בנוסף לספר זה חמאס פרסם חוברת שנושאת את השם "המדריך לחוטף". מדובר בגרסה חדשה לחוברת שהפיצה התנועה ב-2002 לפעילי הזרוע הצבאית שלה גדודי עז א-דין אל קסאם. ד"ר עדנן אבו עמר כתב על המדריך ופירט את ההמלצות שבו.

שלום, זו אגדה אורבנית. אני כבר הראיתי בכמה הזדמנויות ומאמרים ש-100% מאכלוסית עבר הירדן ראויים להיחשב פלשתינים, כולל שבטי הבדווים ובית המלוכה ההאשמי. כולם פלשתינים.

ממה נפשך. מיהו פלשתיני? אם פלשתיני נחשב כל מי שהגר או חי בפלשתינה בוא נאמר מהמאה ה-19 למשל, כולל החיילים המצרים והסודנים שבאו עם צבאו של מחמד עלי ובנו אברהים פשה. או החורנים מחורן או הבוסנים (בושנקים) מבוסניה או ג'ורג' חבש מאתיופיה, דאוד תורכי מתורכיה או אמין אלהינדי מהודו – מדוע תיגרע זכותם של בני משפחה מלכותית שבאו מחג'אז (חצי האי ערב)? ואם טאלב א-סאנע בדווי חצוף ותוקפני מהנגב נחשב פלשתיני מדוע שבטי הבדווים בעבר הירדן שבאים מאותן משפחות וחמולות אינם פלשתינים כמוהו.

אמור מעתה: כל אכלוסית עבר הירדן היא פלשתינית כולל בית המלוכה. הממלכה ההאשמית היא מונרכיה פלשתינית למעשה שמותר לה להיקרא בשם שהיא בוחרת ובה מתבטאים וממומשים זכויותיה הלאומיות של הקבוצה הלאומית (?) הקרויה פלשתינית. אם אכן יש לה זכויות כאלו יותר מאשר העם הכורדי למשל.

אסור בשום פנים ואופן לעודד או לסייע להחלפת המשטר בירדן ולהשליט שם את התנועה הלאומית הפלשתי י. כי היא תמיד תחתור לחסולה של מדינת ישראל כי זו תמצית קיומה והויתה. עלינו לשמור ולהגן על בית המלוכה ההאשמי מכל משמר כי הוא שותף אסטרטגי יציב ונאמן שתלוי בנו ולא שואף להחליפנו אן להחריבנו.

במקום זה צריך להביא לחדלוננה, דעיכתה וגויעתה של התנועה הלאומית הפלשתינית על כל שלוחותיה ופלגיה. אש"פ והרש"פ, חמאס והסלפים והגיהאדיסטים. כל מי שמצבו קורא לשחרור פלשתין מהכיבוש הציוני.

הדבר החשוב ביותר שצריך להשתחרר ממנו לפחות בדורנו הוא השאיפה לסילוק בית המלוכה והחלפתו בשלטון פלשתיני. אוי ואבוי לכולנו אם יקרה כזה דבר.

חסד עשו לנו משמים שהעמידו בעבר הירדן על הגבול הארוך והמסוכן ביותר של מדינת ישראל מלך ובית מלוכה שקיומם תלוי בין השאר בישראל ובעוצמתה. זאת כאשר משמים הקימו עלינו לשטן את ערפאת ואת התנועה הלאומית הפלשתינית כעונש על כך שלא ספחנו שטחים אלו למדינת ישראל כבר אחרי מלחמת ששת הימים. הקב"ה הקדים תרופה (מלך ירדני) למכה (מחבל פלשתיני).

גילוי נאות מראש (אתם רואים איך אנחנו צריכים כיום להתנצל?): אני בעד שכר שוה עבור עבודה שוה. מה יותר הגיוני מזה? ואין לי בעיה עם אשה שמחליטה "לממש" את עצמה ולפצוח בקריירה. למה לא. אם בא לה ואם זה מה שהיא שרוצה בבקשה.

אבל לאמיתו של דבר יש לחץ חברתי מסיבי על כל אישה באשר היא "לממש" את עצמה באיזו קריירה. ומה אם בא לה להתחתן ולגדל ילדים בריאים בבית ולחכות לבעלה בבית? בנורמות הנוכחיות שהשתלטו היא ראויה לכל בוז והוקעה.

חייתי כמה שנים בלוס אנג'לס ופגשתי דוקא שם נשים בנות שלושים פלוס עייפות ומותשות שהתוודו בפני שהיו רוצות להקים בית ומשפחה. אבל הן נכנעות ללחץ החברתי הנורא!

ושאלה צדדית אבל חשובה לא פחות: האם מישהו שאל את עצמו כמה גברים נשארים מובטלים ומאבדים את כבודם כאבות ואת מעמדם כבעלים מפרנסים בגלל התחרות הקשה והלא הרמונית הזו? אני בדעה שהאשה המוכשרת ביותר בעולם עדיף שתביא קודם כמה ילדים לעולם (אלא אם קבלה החלטה עקרונית נגד) תגדל אותם לפחות עד גיל 10 ואח"כ תחזור לקריירה וכו'.

המלחמה התרבותית שמנהל האסלאם נגד העולם המערבי היא “הקנוניה הגדולה והבזויה ביותר שבמעשי נכלולים אידיאולוגיים… שעולמנו רקם מימיו. מולו עומדת אירופה של מנהיגים חסרי כבוד ושכל…של אינטלקטואלים חסרי הדרה ואומץ לב”. אוריאנה פלאצ'י במיטבה

פרק מתוך הספר “כוחה של תבונה” מאת אוריאנה פלאצ'י שיצא לאור בימים אלה בהוצאת דביר (2006) ומובא כאן באדיבותם. פלאצ'י היא עתונאית איטלקית המתגוררת בניו יורק שבתפקידה ככתבת מלחמה סקרה את רוב הקונפליקטים של ימינו: מוייטנאם עד למזרח התיכון. בלעדי ברשת ב”אומדיה”.

מתוך נחישות להבין מי הם אותם הפלשתינאים המסכנים-הנאלצים-להרוג-אותנו נסעתי למדינה שאליה הם פלשו – כפי שפלשו כעבור כמה שנים ללבנון – כלומר לירדן. שם בקרתי במחנותיהם הסודיים שמהם הם יצאו לתקוף את הקבוצים הישראליים והייתי עדה לאדנות שבה הם התנהגו ברבת עמון, לברוטליות שבה הם התפרצו לבתי מלון שארחו זרים ותבעו מהם באיומי קלצ’ניקוב את כספם. שם ראינתי את אחינו של המופתי הגדול של ירושלים לשעבר, כלומר אחיינו של מוחמד אמין אל-חוסייני אשר גילה “קוי דמיון מהותיים” בין הנאציונל-סוציאליזם לאסלאם! אשר נשפט בנירנברג שלא בפניו על שדחק במשך שנים במדינות ערב להתיצב לימין גרמניה הנאצית. אשר נסע ב-1944 לברלין כדי לחלוק כבוד להיטלר. אשר אִמֵּץ בבוסניה תוך השמעת קריאות "מות-לטיטו-ידיד-היהודים-ואויבו-של-מחמד" את Handzar Trennung כלומר את הדיויזיה המורכבת מעשרים ואחד אלף בוסנים מיחידות האֶס-אֶס האסלאמיות. ואשר בחסות הפלשתינאים הסתתר אז בביירות.

יאסר ערפאת היה שמו של המרואיין, אחיינו של דוד כה נכבד שהראיון עמו רק הוכיח שמורשת גנטית איננה ענין של דעה. אבל אחרי רבת עמון יצאתי לביירות. שם ערכתי ראיון עם יריבו ג’ורג’ חבש, קרי עם ראש החזית העממית לשחרור פלשתין, האיש שלו היינו חייבים את מרבית מעשי הטרור שבוצעו באירופה בראשית שנות השבעים. והראיון עם ג’ורג’ חבש (רופא במקצועו ונוצרי בדתו, לתשומת לבך, מין ד”ר שוייצר כזה) פקח לי חלקית את העינים. משום שבשעה ששומר ראשו הקפדן הגן עליו תוך הפנית קנה המקלע לראשי הסביר לי חבש בבהירות רבה שלא רק ישראל היא אויב הערבים: אלא גם המערב. אמריקה, אירופה, המערב. ואכן, בין המטרות שבהן יש לפגוע הוא הזכיר את איטליה, את צרפת, את גרמניה, את שוייץ ועכשיו תקשיב לי טוב. אל תחמיץ אף מילה, אף פסיק, ממה שאני עומדת לצטט. הנה: “המהפכה שלנו היא חלק ממהפכה עולמית. היא איננה מוגבלת לכִּבּוּשה מחדש של פלשתין. מן הדין להיות הגונים ולהודות שאנחנו רוצים להגיע למלחמה כמו מלחמת וייטנאם. שאנחנו רוצים עוד וייטנאם. ולא רק למען פלשתין אלא למען כל ארצות ערב. הפלשתינאים הם חלק מהאומה הערבית. ולכן חיוני שהאומה הערבית כולה תפתח במלחמה נגד אמריקה ונגד אירופה. שתחולל מלחמה כוללת נגד המערב. והיא עוד תחולל אותה. על אמריקה ואירופה לדעת שאנחנו רק בהתחלה של ההתחלה. שהשיא עוד יגיע. שמהיום ואילך הן לא ידעו מנוחה”. ועוד: “להתקדם צעד אחר צעד, מילימטר אחר מילימטר. שנה אחר שנה. עשור אחר עשור. נחושים, עקשים, סבלניים. זוהי האסטרטגיה שלנו. אסטרטגיה שאת ממדיה עוד נרחיב, מן הסתם".

הו כן, הוא פקח לי חלקית את העינים. הצרה היא שהוא לא פקח לי אותן מספיק לרוָחָה. ואתה יודע למה? כי (אשמתי, אשמתי) חשבתי שחבש מתיחס רק להתקפות הטרור, למעשי הטבח. לא הבנתי שכאשר דבר על מלחמה נגד המערב, על אסטרטגיה-שאת-ממדיה-יש-להרחיב, הוא לא התכון רק למלחמה שמחוללים בנשק. אלא גם למלחמה שמחוללים באמצעות גניבת מדינות מאזרחיהן. צעד אחר צעד, מילימטר אחר מילימטר. שנה אחר שנה, עשור אחר עשור. נחושים, עקשים, סבלניים. בקיצור מלחמה שעושים בנשק הקָרְבֶּנוּת והמקלט המדיני, הנשים ההרות וסירות הגומי, “טיוטות ההבנה” והתביעות המחוצפות יותר ויותר. היום חגים אסלאמיים, יום שישי, חמש תפילות, בשר חלאל, פנים רעולות על מסמכי זהוי. מחר נישואים אסלאמיים, פוליגמיה ואולי גם סקילת נשים שנאפו או נאנסו. מחרתיים נכסים תרבותיים שאותם יש להפקיע ממוזיאונים או מארכיונים או מספריות…

ואולי לא הבנתי זאת בגלל הטרגדיות ששטפו אותנו בדם ב-1972. הראיון עם חבש התקיים באמצע מארס וב-30 במאי היה הפיגוע בנמל התעופה של לוד. ב-4 באוגוסט היתה החבלה בצנור הנפט של טרייסטה. ב-16 באוגוסט, פרשת שתי התיירות האנגליות שעלו על טיסה לתל אביב כשבמזודותיהן הרשמקול שקבלו במתנה משני מחזרים ערבים (רשמקול מלא חומר נפץ). ב-5 בספטמבר הפיגוע באולימפיאדת מינכן ומותם של אחד-עשר הספורטאים הישראלים…

את העובדה שהטרור איננו הפן היחיד של האסטרטגיה הבנתי, לעומת זאת, באוקטובר 1973 כאשר סוריה ומצרים תקפו את ישראל. כלומר כשפרצה מלחמת יום הכפורים או מלחמת רמדאן ומדינות אופ”ק הטילו עלינו אמברגו נפט.

אבל החשד שהאסלאם מכין לנו הפתעות מדאיגות עוד יותר התחיל לקנן בי רק ב-1974. כלומר, כאשר ג’וליו אנדריאוטי (ראש הממשלה דאז) דבר איתי במהלך ראיון על-”אלה-ששותים-מיץ-תפוזים”. “נו כן, לא חסרות בעיות… עכשו נוספה לנו גם זו עם אלה ששותים מיץ תפוזים…” “ומיהם בדיוק אלה-ששותים-מיץ-תפוזים, אנדריאוטי?” “המוסלמים, לא?” “ומה רוצים אלה-ששותים-מיץ-תפוזים?!?” “מסגד גדול ברומא.” ואז, בנימתו המנוכרת והמבודחת ספר לי שארבעה חודשים לפני שהטילו עלינו מדינות אופ”ק את אמברגו הנפט הגיע לרומא פייסל, המלך האדוק של סעודיה. מוצף נהרות של מיץ תפוזים ואבוי למי שיציע לו לגימת יין ספומנטה או מוסקט, הוא נפגש עם נשיא הרפובליקה ג’ובאני ליאונה ובקש אִשּוּר להקמת מסגד גדול ברומא. “אנדריאוטי! התקוממתי, "אינך יודע שבסעודיה הם לא מרשים לנו לבנות אפילו כנסיה קטנטונת או מזבח?!?” “אֶה…!” “ובשביל מה בכלל צריכים אלה-ששותים-מיץ-תפוזים מסגד גדול ברומא? הרי באיטליה יש כה מעט מוסלמים!” “אה…!” “לא נתת לו במקרה את הסכמתך?!?” “אה…!” “ומה חושב על כך האפיפיור?!?” “אה…!” האפיפיור באותה עת היה מונטיני, פאולוס השישי. ברנש שלבטח לא התלהב מכך שיצמח לו פתאֹם מסגד גדול ברומא. ואמרתי זאת לאנדריאוטי. הזכרתי לו שמוחמד ראה בבירת הנצרות, ברומא, את בירתו הבאה של האסלאם. אבל אנדריאוטי לא ענה. הוא אפילו לא הבהיר אם תמך ברעיון או לא. בתום סדרת האנחות שכמו רוקנו את ריאותיו הוא החליף נושא ולמרבה הצער החלפתי אותו גם אני.

אחר כך חזרתי לוייטנאם. סייגון נפלה, המלחמה נגמרה, אלקוס פנאגוליס מת. נטשתי את העתונות ואת אנדריאוטי לא שבתי לראות. אבל אי-הנוחות שחשתי למשמע ה”אה…” הרב-משמעיים שלו לא הרפתה ממני. ולאי-הנוחות התגנב גם החשד שהאסלאם מתחיל לרקוח באיטליה ליתר דיוק באירופה משהו גדול. ואכן גם בגלות שלי מהעתונאות המשכתי לעסוק בספור הזה ובאחד הימים אף נודע לי שאנדריאוטי הצליח לשכנע את מונטיני המסויג. חרף עקרון ההדדיות נתן ראש עירית רומא במתנה למרכז התרבות האסלאמי שלושים דונם אדמה לבנית המסגד הגדול. כן נודע לי שבהנחיית מרכז התרבות האסלאמי שהשתוקק לתת ביטוי אדריכלי לעליונותו-של-האסלאם, תכנן האדריכל האיטלקי צריח של שמונים מטר. כלומר גבוה פי שניים מכל כִּפּוֹת הכנסיות ומגדלי הפעמונים ברומא. שבעקבות זאת התעוררה מחלוקת מרה ושלמורת רוחם הרבה נאלצו לבסוף אלה-ששותים-מיץ-תפוזים להסתפק בצריח שגובהו שלושים ותשעה מטרים ועשרים סנטימטרים…

בנית המסגד כידוע נמשכה שנים רבות. שבעים אחוזים מעלותו מומנו בידי סעודיה. השאר בידי מצרים, לוב, מרוקו, ירדן, כוויית, אחוד הנסיכויות הערביות, בחריין, עומאן, תימן, מאלזיה, אינדונזיה, בנגלדש, מאוריטניה, סנגאל, סודאן ותורכיה (שוב תורכיה). אבן הפינה הונחה ב-11 בדצמבר 1984 וב-7 באוקטובר 1985 הביעו הפלשתינאים של אבו עבאס את הכרת תודתם על כך בחטיפת ספינת הטיולים “אקילה לאורו” ובהריגת קשיש משותק (הנוסע היהודי-אמריקני ליאון קלינגהופר) שאותו השליכו הימה בתוך כסא הגלגלים שלו. וזה לא הכל, כי כעבור חודשיים וחצי תקפו הפלשתינאים של אבו נידאל (פלשתינאים שהתגוררו ברומא) את נמל התעופה של פיומיצ’ינו והרגו בירי מקלעים שישה-עשר בני אדם ופצעו שמונים.

ובמקביל לצמיחת המסגד הגדול ברומא צמח עמו מן הסתם גם מספרם של אלה-ששותים-מיץ-תפוזים. ביום חנוכתו בטקס חגיגי ב-1995 היו אולם התפילה והחצר סביבו צרים מהכיל את כל המתפללים. הנעליים והסנדלים שהונחו לצד הכביש הקיפו את שלושים הדונם שניתנו להם במתנה. אבל במועד זה כבר ניצבו על תִלם גם המסגד הגדול בפריז, המסגד הגדול בבריסל, המסגד הגדול במרסיי. כבר ניצבו על תִלם המסגדים הגדולים והקטנים בלונדון, בבירמינגהם, בברדפורד, בקלן, בהמבורג, בשטרסבורג, בוינה, בקופנהגן, באוסלו, בשטוקהולם, במדריד, בברצלונה. ובאנדלוסיה החל להיבנות המסגד הגדול של גרנדה. כך גם בקזחסטאן. כך גם בקירגיזיסטאן, בטורקמניסטאן, באוזבקיסטאן, בטג’יקיסטאן שעם נפילתה של חומת ברלין פרצה בהן תחית האסלאם במימונן של סעודיה וכוויית ולוב. הגיע אם כן הרגע להשיב בבהירות לשאלה שהשארתי כבר פעמיים תלויה ועומדת. השאלה: כיצד הגענו לידי זה, מה עומד מאחורי כל זה.

מה שעומד מאחורי כל זה – וזאת האמת שהפוליטיקאים לא גילו לנו או נכון יותר העלימו מאיתנו כמו סוד מדינה – היא הקנוניה הגדולה ביותר בדברי ימי העת החדשה. המזימה הבזויה ביותר שבמעשי נכלולים אידיאולוגיים, סרחונות תרבותיים, הזנָיות מוסריות, הולָכות שולל, שהעולם שלנו רקם מימיו. עומדת אירופה של הבנקאים שהמציאו את פארסת האחוד האירופי, של האפיפיורים שבדו את אגדת האקומניזם, של הבריונים שבדו את אגדת הפציפיזם, של הדו-פרצופיים שבדו את כזב ההומניטריות. אירופה של מנהיגים חסרי כבוד וחסרי שכל, של פוליטיקאים חסרי מצפון וחסרי בינה, של אינטלקטואלים חסרי הדרה וחסרי אומץ לב. בקיצור, אירופה חולה. אירופה שמכרה את עצמה כשפחה לסולטנים, לח'ליפים, לוואזירים, לשכירי החרב של האימפריה העת’מאנית החדשה. בקיצור Eurabia, אירעביה. ועכשו גם אוכיח לך זאת.

לא, לא אני המצאתי את המונח המבעית הזה. את הניאולוגיזם הזה שנוצר משילוב המילים Europa ו-Arabia. זהו שמו של בטאון כלשהו שנוסד ב-1975 בידי מוציאיה לפועל הרשמיים של הקנוניה, קרי: l'Association France-Pays Arabes של פריז, ה-Middle East International Group של לונדון, ה-Groupe d'etudes sur le Moyen Orient של ז’נוה ו”הועד האירופי לתיאום בין אגודות הידידות לעולם הערבי”. גוף שהוקם אד-הוק בידי המוסד שכונה בשעתו CEE – היא הקהילה הכלכלית האירופית והמכונה היום "האיחוד האירופי". יתרה מזאת, גם הראיות שאני עומדת להציג אינן שלי. כולן כמעט הן פרי המחקר המאלף ש”בת יאור“, מומחית גדולה לאסלאם ומחברת "האסלאם ובני החסות” “Islam and Dhimmitude" (דימיתוד פירושו היכנעות לאללה, שעבוד) שפרסמה בדצמבר 2002 ב-Observatoire du Monde Juif.

“הו, לו רק יכולתי להוכיח שטרויה בוערת באשמת המשת”פים!” קראתי באחד הימים באוזניה כשספרתי לה שאת הצרצרים אני מכנה עכשיו משת”פים. “אין בעיה,” ענתה בת יאור ושלחה לי בהמשך את המחקר המאלף שלה (היא מתגוררת בשוייץ) שקריאתו היתה לדידי בבחינת הרמת מכסה של סיר שאת תכולתו אינך יודע אבל ריחותיו המסלידים כבר עולים באפך.

ואכן הוא כלל את כל עֲוֶלוֹת שנות השבעים, את כל תועבות תשע מדינות הקהילה הכלכלית האירופית ובראשן צרפת של הגוליסט פומפידו, צרפת המורעלת בתאותה הנושנה לחדש את הנפוליאוניזציה של אירופה וגרמניה של הסוציאל-דמוקרט וילי ברנדט. גרמניה החצויה בחומה, נכון, אבל גרמניה שקמה לתחיה ומוכנה שוב לכפות את תכתיביה. ומאחורי שתיהן הצמיתים והניצבים האוחזים בשובל. בין הניצבים – בריטניה המותשת שירדה מגדולתה וכבר אינה מסוגלת להמשיך להנהיג ואירלנד בעלת הנטיות הסוציאליסטיות המסוכסכת עם עצמה שלא "שוה קצוץ" ומתנהגת כאילו היתה שוה משהו. ובין הצמיתים – הולנד הפוזלת שמאלה ומתפרחחת. דנמרק המבולבלת והמכונסת בתוך עצמה. לוקסמבורג הכנועה להחריד וקטנה במעמקי לבה עוד יותר משטחה הזערורי. בלגיה הכרוכה לנצח אחרי סינרה של אמא-צרפת ואיטליה המוקצנת בידי הסוציאל-קומוניסטים ומשועבדת במקביל לנוצרים-דמוקרטים.

ומושך החוטים לשדוך המחליא הזה שעוגן במהרה באילוחי הפשרה ההיסטורית הוא לא אחר מאשר אנדריאוטי הפילו-ערבי שבאותם ימים עדיין לא הבטיח לאלה-ששותים-מיץ-תפוזים מסגד ברומא אבל נהג כבר לשתות מיץ תפוזים לא פחות מהקומוניסטים המאוהבים בערפאת. לא בכדי הוא היה סנדקו של בנק איטליה-לוב המכונה Ubae או "איחוד הבנקים הערביים-אירופיים", כלומר הוא עשה יד אחת עם קדאפי המתועב.

ועכשו נראה מה טוען מחקרה של בת יאור.

המחקר הזה טוען שמי שהִפרָה את הביצית הבשלה, את ביצית הקנוניה, הוא תא זרע (היא מכנה אותו הדק, נַפָּץ) שנפלט ב-16 וב-17 באוקטובר 1973. כלומר בועידה שקיימו בעיצומה של "מלחמת יום הכפורים" (או מלחמת רמדאן) חברות ארגון אופ”ק (סעודיה, כוויית, איראן, עיראק, קטאר, אבו דאבי, בחריין, אלג’יריה, לוב וכו') בכוויית סיטי ובה הן הכפילו את מחירי הדלק פי ארבעה: משני דולר ו-46 סנט לחבית נפט גולמי לתשעה דולר ו-60 סנט. את מחיר הנפט המזוקק לעשרה דולר ו-46 סנט. בהמשך הודיעו שבכוונתן לצמצם את התפוקה בשיעור של 5 אחוזים בכל חודש, הטילו אמברגו על ארה”ב ועל דנמרק ועל הולנד והצהירו שבדעתן להחיל צעד זה על כל מי שידחו או לא יקבלו את תביעותיהן הפוליטיות.

אילו תביעות? נסיגת ישראל מהשטחים הכבושים, הכרה בפלשתינאים, הכללת ארגון "פתח” בכל משא ומתן עתידי לשלום, ישום העקרון הגלום בהחלטת האו”ם 242…(עקרון המבוסס על פציפיזם חד-סטרי, כלומר הנוטה לטובת מדינות ערב והפוסל ספוח אדמות בדרכי מלחמה).

ואף על פי כן נכנעו תשע מדינות הקהילה הכלכלית האירופית לסחטנות. כעבור תשעה-עשר יום הן התכנסו בבריסל וחתמו כהרף עין על מסמך שבו קראו לישראל לפנות את השטחים הכבושים, לשתף את "פתח" ואת ערפאת בשיחות שלום והכריזו שעקרון החלטת האו”ם 242 הוא קדוש.

ב-26 בנובמבר קיימו פומפידו וברנדט שיחה בארבע עינים – השיחה האינטימית ביותר שצרפת וגרמניה הרשו לעצמן לקיים מאז ימי וישי – ואחוזי פאניקה הם הסכימו בה לכנס ועידת פסגה לקידומו של דיאלוג עם העולם הערבי, או נכון יותר להנחת יסודות לידידות איתנה עם הליגה הערבית. אחר כך הודיעו לעמיתיהם ו… והחל באיטלקים כולם הביעו את הסכמתם. וכך בנוכחות השייח’ים של אופ”ק נחנך כעבור ימים ספורים הדיאלוג האירו-ערבי בכינוס פסגה בקופנהגן ובקיץ שאחריו נמשכו הכינוסים והמפגשים בקצב שערורייתי כמעט: ביוני 1974 ועידת בון שהתותה את עיקרי התכנית. ביולי ועידת פריז שבה יסדו מזכ”ל הליגה הערבית ונשיא הקהילה הכלכלית האירופית את “האגודה הפרלמנטרית לשתוף פעולה אירו-ערבי” – גוף המורכב מצירים וסנאטורים שנבחרו בידי הממשלות השונות של מדינות הקהילה הכלכלית האירופית. בספטמבר ועידת דמשק. באוקטובר ועידת ראבאט…

אני מציינת את התאריכים הללו ולמרות שהם כבר מוכרים לי אני חשה מעין השתוממות מהולה בתדהמה. כי, רבונו של עולם, לא מדובר בקנוניה שנרקמה באפלולית בידי אלמונים או בידי גורמים פליליים המוכרים רק לזרועות המשטרה השונות ולאינטרפול. מדובר בקנוניה שנרקמה לאור יום קבל עם ועולם, לעיני מצלמות הטלויזיה ויושמה בידי מנהיגים ידועי שם. פוליטיקאים מפורסמים, אנשים שהאזרחים נתנו להם את קולם כלומר את אמונם. ומשום כך גם אפשר היה לסכל אותה. לנטרל אותה. הענין הוא שהם פעלו דוקא תוך נִצּוּל אור היום, המצלמות, הזרקורים, יוקרתם או יוקרתם המדומה. ובעזות מצח כזאת שאיש לא הבחין בכך. איש לא חשד בכך ובסופו של דבר הם עבדו עלינו ממש כמו שעבד הגנב על מפקד משטרת פריז בספורו של אדגר אלן פו.

זוכר את ספורו של פו “המכתב הגנוב”? הגבור, אדם מחונן ונטול כל עכבות מוסריות, מפלצת-תפלצת המסוגל לבצע את המעשים השפלים ביותר, השר ד’ הנודע, גונב מהקיטון המלכותי מסמך רב-חשיבות שעשוי להביא לו רוָחים מופלגים וגם להמיט חורבן על העולם. מפקד משטרת פריז מקבל אפוא לידיו את משימת איתורו ומכיון שאיננו יכול להאשים אישיות כה רמה בגניבה, הוא מביים שוד מדומה. כך הוא חודר לבנין ועורך חיפוש בכל מבואה, בכל חדר, בכל פרוזדור, בכל מחסן, בכל פינה. הוא נובר בכל מגרה, מדפדף בכל ספר, מחטט בכל בגד שבמלתחה. אך לשוא. משום שבמקום להחביאו, בחר המפלצת-תפלצת להציג את המסמך לראוה. נתן אותו במסגרת מחוברת לסרט משי כחול ותלה אותה על וו בחדר העבודה מעל האח. חדר העבודה שבו הוא מקבל את כולם, לתשומת לבך. מעל האח שאליה כולם מכוונים את מבטם בהיכנסם. בתוך מסגרת שהמסמך עם חותמתו חורג מתוכה בשניים או שלושה סנטימטרים. קל לזיהוי אם כן, בולט גם לעינו של עּוֵור. ואף על פי כן מפקד המשטרה אינו רואה אותו. יתרה מזו: הוא רואה אותו אבל המחשבה שהמסמך הגנוב מוצג לראוה גלוי לעיני כל, איננה חולפת אפילו בראשו…

כוונתי לומר: ראינו אותם ועוד איך, את השרים הללו ששתו מיץ תפוזים עם השייח’ים והאמירים והקולונלים והסולטנים. ראינו אותם מעל דפי העתונים, ביומני החדשות בטלויזיה. בולטים לעין כמו המסגרת התלויה בסרט משי כחול על וו מעל האח. אבל היות שלא ידענו את הסיבה האמיתית שבעטיה הם שותים כל-כך הרבה מיץ תפוזים, לא חשדנו שהמכתב הגנוב נמצא בתוך כוסותיהם והדבר סִמֵּא את עינינו. בועידת דמשק, תאר לך, השתתפו ממשלות אירופה עם נציגים מכל המפלגות הפוליטיות. בועידת ראבאט הן הסכימו לכל התנאים שהליגה הערבית הציגה להן ביחס לישראל ולפלשתינאים. בשטרסבורג כעבור שנה האגודה הפרלמנטרית לשתוף פעולה אירו-ערבי הקימה אפילו ועדה מתמדת של לא פחות משלוש מאות ושישים פקידים שפעלה בפריז (הברקה שבעקבותיה באה ועידת קהיר ואחריה ועידת רומא). במקביל החלה לצאת לאור החוברת בעלת השם המבעית “Eurabia” – ובכך אנו מגיעים לראיה המלמדת שב-1975 אירופה כבר היתה מכורה לאסלאם…

על ראיה זאת אין עוררין והיא מדאיגה כל כך עד שבשביל להיות בטוחה באמיתותה טרחתי להשיג את הגיליונות הישנים של Eurabia (חוברת שיצאה לאור בפריז, בצרפתית, בעריכת האדון לוסיין ביטרלן בפורמט של 21 על 28 ובמחיר חמישה פרנקים). בתקוה שבת יאור לא הבינה נכון, בדקתי את הקטעים שאליהם היא התייחסה, אך אויה, היא הבינה היטב.

הדבר הבולט לעין בגליון הראשון הוא מן הסתם ההימנעות המוקפדת בכל מאמר מלהשתמש במילים אסלאם–אסלאמי–מוסלמי–קוראן–מוחמד–אללה. (במקומן, רק המילים ערבים וערב). הדבר היחיד בעל המשמעות בו הוא מאמר המערכת המקומֵם שבו טוען ביטרלן כי עתידה של אירופה “קשור ישירות” לעתיד המזרח התיכון ועל כן הסכמיה הכלכליים של הקהילה הכלכלית האירופית חייבים להיות כרוכים בהסכמים הפוליטיים ואלה חייבים לשקף את תמימות הדעים המוחלטת שלה עם העולם הערבי.

הגיליון השני לעומת זאת מעביר צמרמורת. כי חוץ ממאמר מערכת מקומֵם נוסף שבו מאיץ האדון ביטרלן בקהילה הכלכלית האירופית לבטל את ההסכם עם ישראל ומעלה על נס את “אלף שנות תרומתם של הערבים לציויליזציה האנושית” – אתה יודע מה הוא כולל? את ההצעות שהועלו בועידת קהיר בידי הבלגי טיליי דקלרק (חבר באגודה הפרלמנטרית לשתוף פעולה אירו-ערבי) והתקבלו בה ואף עוגנו בהחלטה המכונה הצהרת שטרסבורג. ואתה יודע על מה מדברת הצהרת שטרסבורג? על המהגרים שיבואו. ליתר דיוק, על המהגרים שארצות ערב ישלחו יחד עם הנפט שלהן לאירופה.

שמע במה מדובר: “המדיניות לטווח בינוני וארוך צריכה מהיום והלאה לבוא לידי ביטוי באמצעות חילופין של טכנולוגיה אירופית בחומר גלם ובעתודת ידים עובדות ערביות. חילופין שיובילו למִחזור הפטרו-דולרים ובכך יקדמו באירופה ובארצות ערב אינטגרציה כלכלית מלאה או מלאה ככל האפשר". יתרה מזאת: “האגודה הפרלמנטרית לשתוף פעולה אירו-ערבי מבקשת מהממשלות האירופיות לנקוט את הצעדים המתבקשים להבטחת תנועתם החופשית של העובדים הערבים שיהגרו לאירופה ואת כִּבּוּד זכויותיהם הבסיסיות. על זכויות אלה להיות שוות לזכויות אזרחי אותן המדינות. עליהן גם להבטיח מתן יחס שוה בתעסוקה, בדיור, בשרותי בריאות, חנוך וכו'”.

שוב – תוך הקפדה לא להשתמש במילים אסלאם, אסלאמי, מוסלמי, קוראן, מוחמד, אללה – הצהרת שטרסבורג מתייחסת גם ל”צרכים” שיתעוררו כאשר סחורת החליפין האנושית תגיע לאירופה. ראשית כל ל”חובה לאפשר למהגרים ולמשפחותיהם לנהל את חייהם הדתיים והתרבותיים לפי אורחות הערבים”. שנית, ל”נחיצות ליצור באמצעות העתונות וגופי התקשורת השונים אקלים נוח למהגרים ולמשפחותיהם”. ולבסוף לצורך “להעלות על נס באמצעות העתונות והעולם האקדמי את תרומתה של התרבות הערבית לקִדמה האירופית”. נושאים ש”ועדת המומחים המעורבת” התייחסה אליהם במילים הבאות: “לצד הזכות המוקנית לנהוג על פי צו דתם ולשמר יחסים הדוקים עם ארצות מוצאם תהיה למהגרים גם הזכות ליצא לאירופה את תרבותם. קרי לקַדמה ולהפיצה.” (קראת בעיון?).

בקהיר עשתה “ועדת המומחים המעורבת” צעד נוסף. היא הבהירה שיש ליישם את שתוף הפעולה האירופי המתייחס לתחום הטכנולוגי גרידא גם בתחום הבנקאות, הכספים, המדע, הגרעין, התעשיה והמסחר. יתרה מזאת, היא קבעה שחוץ משגור ידים עובדות לאירופה, ארצות ערב מתחייבות גם לקנות ביבשת “כמויות גדולות של נשק”. ואמנם, האם לא בשנות השבעים פרצו שערוריות הסחר הלא חוקי בנשק? האם לא בשנות השבעים החלה צרפת לבנות את הכור הגרעיני בעיראק? האם לא בשנות השבעים החלו ערינו להתמלא ב”ידים עובדות”, קרי במנקי שמשות העומדים ברמזורים וברוכלים המתמחים במכירת עפרונות ומסטיק? (ב-1978, אני זוכרת היטב, הם כבר השתלטו בפירנצה על המרכז ההיסטורי. “מתי הם הגיעו לכאן?!” שאלתי את הזבן בחנות ה”טבאקי” שבפיאצה רפובליקה. הוא פרש את ידיו לצדדים ונאנח: “לך תדע! יום אחד פתחתי את החנות והם היו פה. לפי דעתי הממזרים האלה בממשלה הצניחו אותם פה עלינו באישון לילה בעצה אחת עם השייח’ים הגנבים האלה שמבקשים מיליארד לירטות בשביל כל טיפת דלק"). והאם לא אז החלו הערבים לעשות שופינג באירופה? האם לא אז רכש קדאפי 10 אחוזים מחברת “פיאט”? לא אז שם המצרי אל-פאיד עין על הכל-בו הלונדוני “הארודס”? הם החלו לקנות הכל, הכל! חנויות נעליים, בתי מלון מפוארים, מפעלי פלדה, טירות עתיקות. חברות תעופה, הוצאות לאור וחברות סרטים, חנויות עתיקות בויא טורנבואוני ובפובור סנט אונורה, יאכטות מסחררות. ובשלב מסוים הם אפילו רצו לקנות מים.

נו, את המים לא מכרנו להם. המים בשביל המאגרים הרזרביים, אני מתכונת. המים שהמילון מגדיר כ”נוזל שקוף, חסר צבע, ריח, טעם, המורכב מחמצן וממימן, החיוני לצומח ולחי ושנוסחתו הכימית היא H²O”. ככל הידוע לי, בכל הנוגע ל- H²O הסתפקנו בבקבוקי מים מינרליים שהמלך מידאס ודומיו גם מתקלחים בהם. אבל מכרנו להם מים יקרים הרבה יותר. מים החיוניים לנו לא פחות מהמים הזורמים בנהרותינו ובמעינותינו. מים שבלעדיהם אומה קמלה כעץ שאף פעם לא יורד עליו גשם ולכן הוא קמל אט אט. מאבד את עליו, לא מניב עוד פרחים או פירות, מאבד גם את שורשיו, הופך לבול עץ שמבעירים בו אש. כוונתי למים החיים שהם מֵימי התרבות שלנו. מימי העקרונות שלנו, הערכים שלנו, ההישגים שלנו. מימי השפה שלנו, הדת או החילוניות שלנו, מימי ההיסטוריה שלנו. מימי תמצית הוייתנו, עצמאותנו, מימי הציויליזציה שלנו. הזהות שלנו.

———————

בכתביה האחרונים גם הביעה פלאצ'י את מורת רוחה מרעיון האיחוד האירופי, התקינות הפוליטית וברית הנישואים בין הומוסקסואלים ותקפה את אובדן הערכים באיטליה. "הצעירים האיטלקים יודעים היטב איך למלא עצמם בסמים, איך לבטל את זמנם בדיסקוטקים במוצאי שבת, איך ללבוש מכנסי ג'ינס שמחירם גבוה יותר ממשכורתו של פועל", היא כותבת ב"זעם והגאווה". "הם גם יודעים איך להסוות את פניהם מאחורי ברדסי סקי ולשחק לוחמי גרילה הירואים בעתות של חירות ודמוקרטיה". היא מכנה את הצעירים של היום "יורשיהם של שרלטני 68', שהתיימרו להחריב את העולם ומנהלים כיום את הבורסה של מילאנו".

"כל מי שמסתכל בארצוות שהערבים כבשו והשתלטו עליהם בכל מקום שבעולם יכול להיוכח כיצד נתמוטטה תרבותן ונשם ישובן עד שאפילו האדמה נהפכה ללא אדמה".

מתוך "אקדמות למדע ההיסטוריה", אבן ח'לדון

אבן ח'לדון הנחשב להיסטוריון "הערבי" החשוב ביותר לא היה ערבי אלא תוניסאי אמזיגי, בן השבטים "הברברים" שאולצו להתאסלם ע"י הכבוש הערבי-אסלאמיסטי.